לאחרונה הרבה צמתים מובילים אותי אל האינתיפדה הראשונה. אותן מאורעות תמימות יחסית שבאו לאחר שנים בהן ישראל, מה שנקרא, לא השתינה בכיוון של הפלסטינים ולא ראתה ממטר את זכותם לזכויות אזרח ו\או הגדרה עצמית לאומית.
ביום שישי האחרון, נקלעתי לשהייה ממושכת בבית בו היה קיים המכשיר המוזר הנקרא טלוויזיה, בו לא צפיתי מזמן. הערוץ הראשון, הנוסטלגי מטבעו, שידר תוכנית נוסטלגיה בשם "כך היה". יגאל רביד הנחה, הפורמלין היה באוויר, והנה שודרה כתבה של עיתונאי [מנחם (מוקי) הדר, כמדומני] מימי תחילת האינתיפדה הראשונה, כשאף אחד עוד לא הבין שמה שקורה פה הם התקוממויות עממיות בסדר גודל שטרם נראה.
רביד הסביר כי אז הכביש עזה-תל-אביב היה פתוח לחלוטין, ממש אוטוסטרדה, ועל רקע צילום של צעירים פלסטינים החוסמים את הכביש בצמיגים בוערים, הוא הסביר שאיש לא היה מעלה על הדעת שמישהו יעז לסגור כביש ראשי שכזה. באמת חוצפה. לפתע הגיע מכונית מסחרית לאזור החסימה, הנערים ברחו. והקריין, בקול הנון-שרלנטי, הארכאי והיובשני של הערוץ הראשון, דיווח על המתרחש: מהמכונית יוצאים שני חיילי צה"ל ואזרח. החיילים יודעים שלפי הפקודות אסור להם לירות אם אין נשקפת להם סכנת חיים, אך האזרח אינו מחוייב לפקודות.
ובאמת האזרח לוקח עוזי ומרסס לכיוון הנערים הבורחים. אולי לא התכוון להרוג אותם, אבל בפירוש לא ירה לשמיים או בזווית לכיוון הקרקע. עונש מוות או רק איום חמור בנשק חם, לאחר משפט שדה, בעבירה של חסימת כביש.
אם שאלתם למה הפלסטינים נוטים לא להשתמש במחאה לא אלימה – זו עשויה להיות תשובה חלקית.
בלי קשר, יצא לי לדבר לאחרונה עם ידיד בריטי שלי, שגר בארץ כבר 30 שנה. הוא סיפר שבתחילת שנות השמונים היה נוהג לבלות בפאבים בירושלים ולשתות לצד הרבה פלסטינים שהגיעו לבירה המאוחדת בחופשיות. יום אחד, אחד הפלסטינים התקומם כנגד הבריטי שלי, בעת ויכוח פוליטי: למה ישראל לא מוכנה לתת לעם הפלסטיני עצמאות וממשיכה עם הכיבוש. הוא היה אדם משכיל ורהוט מרמאללה.
זה ברור, השיב לו הידיד שלי, תראה איך אנחנו שותים יחד כמו ידידים והכל בסדר. תראה איך אנחנו מבקרים אצלכם וקונים אצלכם בשכם ובג'נין בלי בעיות. רק אש"ף מתנגד קצת מחו"ל. ראית פעם אומה, במהלך ההיסטוריה, שהשתחררה מכיבוש בלי התנגדות אלימה? בתור בריטי אני יכול לספר לך שזה לא עובד. אפילו לגנדי היה סיוע אלים מהצד.
הבחור הפלסטיני תפס את ראשו, חשב, ואמר: וואלה. זה היה ב-83. ב-87 פרצה האינתיפדה. לא מסיק מזה שום מסקנות סיבתיות.
והמלצה על ניתוח מרשים ולא מתלהם מהשמאל האולטרה-ראדיקלי:
http://www.etgar.info/he/article__322
הבלוג של יריב מוהר 
חוזרים בתשובה.
שבה נהרגו מס' פלסטינים
אתה גם זוכר דבר כזה?
או שזה נוגד את הרעיון שרצית לומר – בלי קשר
מה אתה אומר בעצם?
הוא אומר שהפלסטינים בחרו במאבק אלים במקום הידברות ומו"מ כמו תמיד גם באינטיפאדה ה-2
על ניתוח רציונאלי של מהלך האירועים ועל ההפניה למאמר המצוין. אני חולק מחמאות אלו בהכירי היטב את חילוקי הדעות אבל ניתוח הגיוני של המציאות הפוליטית מאפשר להגיע לשפה משותפת. אני משוה זאת כמובן לקשקשת האינסופית שהזדרזה להאשים את ישראל בלכ פשע מבלי להבין בכלל את ההקשרים של הסכסוך.
אני בהחלט חושש שהמבצע יוליד מעין אחדות פלשתינאית שתהווה תירוץ ללחוץ עלינו לוויתורים. הותרת החמאס בשלטון בעזה תוך הנחתת מהלומה מאד כואבת הייתה צעד נכון ,אבל מסוכן. זו הסיבה שכיום אני בעד מו"מ ישיר עם החמאס.
העובדה שהאזרחים היו אלימים בהתחלה לא אומר שבהמשך הרשו להם להיות אלימים. התקוממות אלימה מביסה את עצמה תמיד. הדיבורים על העזרה האלימה לגנדי מהצד לא מטשטשים את העובדה שבסופו של דבר מה שהזיז את הבריטים היה דווקא ההתנגדות הלא אלימה.
אבל חוץ מזה כל מקום שהיה התקוממות אלימה התוצאה הסופית הייתה דיקטטורית כמו באלג'יריה לא סובלנית. רק בישראל ובהודו שההתקוממות לא הייתה אלימה התוצאה היתה דמוקרטית.
הפלסטינים כן עושים מאבק לא אלים.
הם מארגנים שביתות, הפגנות, מחאות, החרמות ועוד. יש בשטחים ארגונים כמו מפלגת העם הפלסטיני וארגונים אחרים שמתנגדים למחאה אלימה ומארגנים מחאות מהסוג שציינתי. בתחילת 2008 למשל היתה בגדה שביתה כללית נגד המצור על עזה, שכוונה גם נגד הנהגת החמאס והתנהלותה.
http://www.labournet.net/world/0802/palstrike1.html
הרעיון על כך שאין שום חברה אזרחית בשטחים הפלסטינים הוא שגוי מיסודו, ולדעתי תולדה של הפילוסופיה הגזענית על כך שהערבים\נייטיבז "לא יכולים לנהל את עצמם". אז זהו, שהם כן יכולים. זה שאתה לא קורא על זה בעיתונות העברית, זאת כבר בעיה אחרת.
ההתנגדות בהודו היתה כן אלימה במשך שנים ארוכות. זה שגנדי בא והוסיף את הגרוש לשקל, לא אומר שהוא הוביל את המאבק מתחילתו.
גם בדרא"פ ובאירלנד התקיים מאבק אלים במשך שנים (מנדלה אפילו הוגדר רשמית כטרוריסט על ידי ארצות הברית), והתוצאה של המאבקים שם היתה רפובליקה דמוקרטית למהדרין.
יובל, כמובן שישנו מאבק פלסטיני לא אלים. אנחנו פחות מכירים אותו.
אז למה משתמע מהפוסט שלך שאין?
הכוונה הייתה שבעבר מאבק זה – הלא-אלים – היה דומיננטי, וכיום הוא פחות דומיננטי (ושוב אני נזהר, דומיננטי מבחינת הביטוי הציבורי – ייתכן שבפועל שביתות ופעולות דומות אחרות תופסות נפח גדול יותר מהמאבק האלים והטרור, שבעיקר תופסים כותרות).
בקיצור יובל, אתה צודק. טעות שלי – תיקנתי הניסוח.
במשך רוב הזמן המאבק האירי היה לא אלים עד שהוא התפוצץ במלחמת העולם הראשונה.
גם בישראל היו קבוצות טרוריסטיות אך הן היו שוליות יחסית לזרם המרכזי שלא היה טרוריסטי. אני משער לעצמי שהדבר נכון גם להודו.
באשר לדרום אפריקה קשה עדיין להסיק על מידת הדמוקרטיה במדינה שנמצאת במצב חצי אנרכי. משם היא יכולה להפוך לדמוקרטיה יציבה או לקרוס למצבה של זימבבואה.