ערבי לא יכול להיות חצוי – המשל על מאזן גנאים

מנחם כהן מנ.ר.ג ספורט ממהר לתקוף את מאזן גנאים, ראש עיריית סכנין, והיו"ר לשעבר של קבוצת בני סכנין, על שנאם נגד ישראל בעצרת הזדהות עם עזה בסכנין. "פרצופו האמיתי נחשף", מיהר לטעון ברוח זו, וברוח דומה העלו טוקבקיסטים ודעתני ספורט טענות-מסקנות דומות.

 

נדמה שהיכולת להיות חצוי, קרוע בין עולמות, נתון לשני מערכי תפישות והזדהויות, שייכת רק לאדם שלם, שהוא גם סובייקט מלא – היהודי. לערבי יש יכולת להיות רק חד-מימדי: או נאמן וממושמע או בוגד. נו טוב, לפחות היחס הזה זולג וחל כיום גם לגבי שמאלנים.

 

עם תפישה כזו של בני-אדם, לא פלא שהשיח הימני טבול בתחושה קונספירטיבית – כל גילוי של שניות, זיגזוג, או אי-החלטיות בצד הפלסטיני, נתפשת כגילוי פרצופם האמיתי של הפלסטינאים. הזגזוגים ואי ההחלטיות שלנו ברמת המדיניות כלפי הערבים – ואלוהים יודע שלא חסרים לנו כאלו – נתפשים לכל היותר כמדיניות גרועה או חוסר יכולת להחליט.

12 מחשבות על “ערבי לא יכול להיות חצוי – המשל על מאזן גנאים

  1. כתבות באתר התוכן הרדוד נ.ר.ג. (ובמיוחד במדור הרכילות שלהם המתקרא בטעות "ספורט") לא מעידות כלום על החברה הישראלית. אל תשכח שמדובר באתר שמפשפש בין אבני הכותל המערבי כדי להוציא משם פתקים ולפרסם את תכנם. עצם זה שהעורכים החליטו לפרסם כזה דבר רק מראה עד כמה האתר הזה מזלזל בקוראים שלו ועד כמה הוא מנותק מהם.

    על הטוקבקים כבר דובר הרבה, אבל למזלנו גם זה לא מדד שמשקף את החברה הישראלית. מכתבות ספורט בנ.ר.ג. ומטוקבקים אי אפשר להסיק מסקנות כוללניות לגבי התרבות הישראלית.

  2. ההתאחדות הכריחה בזמנו שחקנים ערבים לשיר את התקוה למרות המילים שמדברות ליהודים בלבד.
    מה שנקרא, לעורר הזדהות בכפיה

    מוזר שדוקא יהודים שמכירים היטב את המושג נאמנות כפולה לא מקבלים את הנאמנות הכפולה של גנאים – שלא רוצה להרוס את ישראל או להשמידה, רק להפסיק את המלחמה. זכותו.

  3. אולי אתה צודק
    אבל שים לב שהשיח השמאלני מתמקד בסובייקטים ומתחשב במאבק הקבוצתי רק כשנוח לו.

    במציאות יש פה קבוצה של יהודים, שהיא במאבק עם קבוצה של ערבים
    והקבוצה היהודית מגנה את הערבי או היהודי שמזדהה עם היריב שלה.
    נכון שהוא מסכן, ואולי הוא ממוצב במיצוב טרגי משהו, אבל להציג את המציאות כמקרים מנותקים של פרטים מנותקים… גם זה עיוות של המציאות.

  4. ליאור, במסגרת ההסתכלות האימפרסיוניסטית, כלומר הרושם הכללי שלי, ביחס לפרשייה, זו הייתה רוח התגובה כלפי פרשיית גנאים.

    לא כל הבחנה על מצב אקטואלי יכולה להיות מגובה במחקר אמפירי מסודר, אבל נדמה לי שקשה מאוד לטעון שאין אווירה מהסוג הזה ברחוב ובתקשורת, אווירה החורגת בהחלט מאתר נ.ר.ג. אפילו הארץ פרסם ידיעה אפולוגטית על גנאים – משמע היה צורך להגן עליו, בדיוק בהקשר הזה. בכירים בכדורגל התבטאו נגדו, אחד מהם: גילינו פן אחר בגנאים. הכל נסוב סביב גילוי האמת.

    לאלון,
    נראה לי שהשמאל החושב, רואה את הערבים – כמו גם את שאר בני האדם – כיצורים אינדיווידואלים הקשורים בקשר הדוק, לעיתים בקשר בל ינותק, עם קהילות ומעגלים חברתיים מתרחבים והולכים. המתח הזה מובנה בתפישה הסוציאל-דמוקרטית שמנסה לשמור על איזון מתמיד בין זכויות של האדם כאינדיווידואל לבין זכויותיו של האדם כחיה חברתית-קהילתית. כך שאין הזנחה של היבט אחד.

  5. לא לא… הזנחה אין… כתבתי:
    "שהשיח השמאלני מתמקד בסובייקטים ומתחשב במאבק הקבוצתי רק כשנוח לו"

    "רק כשנוח לו"

    "רק" … "כשנוח לו"

    בדיוק כפי שכתבת, רק כשאת הקשר הזה עם ה"קהילות ומעגלים חברתיים מתרחבים והולכים"
    מזכירים כשרוצים לומר שיש להתחשב ב"
    זכויות של האדם כאינדיווידואל" או ב"זכויותיו של האדם כחיה חברתית-קהילתית"
    אבל שוכחים משום מה להזכיר את ההקשר הרחב יותר של השיוך הזה (למען האמת, של ההבדל בין השיוך שלהם לשלנו) כשהמשמעות שלו היא הצטרפות לקבוצה המסווגת כ"אויב" (או שהיא לכל הפחות בעלת אינטרסים סותרים לשלנו).

    "אני ערבי מוסלמי פלסתיני" הוא אומר, אבל מה כשהוא גוזר מכך שאם הוא כזה הוא לא יכול להיות "ישראלי"? נגן על זה? אולי… אבל צריך להבין ולדון בזה, ואת זה לא עושים (שם בשמאל).

    אם זה דורש הרחבה אני ארחיב, אבל נדמה לי שזה ברור.

  6. ואם יש כאלו, שמבחינתם זה כן אפשרי להיות מוסלמי-פלסטיני וישראלי? האם הם משלים את עצמם? האם יש איזה קוד תכנות פנימי נסתר, שהוא המהות של "היות פלסטיני", ובו חבויה הפקודה "ישראלי=בלתי-אפשרי; פלסטיני= אויב של ישראלי"?

    האם זו לא בסך הכל נורמה תרבותית שמושרשת בתרבות הפלסטינית העכשווית – בדיוק כמו שתמונת המראה של נורמה זו מושרשת בתרבות הישראלית-יהודית? ואם זו נורמה מושרשת, ודאי אתה יודע שגם הנורמות התרבותיות המושרשות ביותר רחוקות מדומיננטיות של 100% על החברה.

    ויותר מזה, גם אם נורמות מסוימות מושרשות ברגע נתון בתרבות מסויימת, אף אחד לא יכול לראות בכך עניין מהותני, שאינו בר-שינוי ואינו תלוי בנסיבות. ייתכן מאוד שללא משטר דמוי-אפרטהייד בשטחים, וסכסוך מדמם הניגוד הזה ילך ויצטמצם.

    ופה מגיעים לנקודה הקריטית בטיעון שלך – הניגוד בין היות פלסטיני-מוסלמי להיות ישראלי, במידה והוא מתקיים, צריך לשאול מה פה מנוגד למה. נניח שהכוונה במוסלמי פלסטיני ברורה. לאיזה סוג של ישראליות מכוון הניגוד? לישראליות בסגנון של ביבי (דמוקרטיה ניאו-ליברלית עם דומיננטיות של זהות יהודית-לאומית חזקה במוסדות המדינה ונטייה של המדיניות המדינתית לכיוון לאום זה), אני בטוח שזהות של מוסלמי מנוגדת. זהותו של כל לא-יהודי בר-דעת מנוגדת לכך. למעשה גם הזהות שלי מנוגדת לכך. אם זה להיות ישראלי אז גם אני לא ישראלי.

    אבל אם היות ישראלי פירושו היות חלק ממרקם רחב ומגוון שיש בו מקום לפונדמנטליזם יהודי ומוסלמי, כמו גם לסוציאל-ליברליזם ולליברליזם חילוני, הרי שאז אין בעייה להיות מוסלמי במדינה כזו. ולהזדהות עם המגוון שחי בה ושהוא הוא הישראליות. זו כמובן דוגמה קיצונית לרלטיוויזם תרבותי, לא הייתי הולך עד לשם.

  7. הכל נכון. מסכים 100 אחוז.

    וכהמשך לדברים, נדמה לי שכדי לתאר את המציאות העכשיות חשוב ביותר לחקור מה אנחנו והם אומרים (וכשאני אומר אנחנו והם אני מתכוון כקבוצות), אף ש100 אחוז זה לא אפשרי, זה המאפיין.

    ואנחנו אומרים שאנחנו רוצים חברה מסוימת. והם אומרים, שהם לא רוצים בה, או לפחות רוצים אחת אחרת.

    אנחנו אומרים שאנחנו מזהים כאינטרסים שלנו אינטרסים מסוימים
    והם אומרים שאלו אינטרסים שנוגדים את האינטרסים שהם מזהים כשלהם.

    וזה דבר שחשוב להכיר בו.

    וכמובן הדבר המרכזי, אחרי הבירור החשוב הזה, הוא להבין לאן זה הולך… לאן התרבויות זו שמתפתחת פה וזו ששם הולכות. והם לא הולכות לכיוון של התאבכות האינטרסים המזוהים. ולא הולכת לכיוון של יצירת מרקם חברתי אחד משותף.
    לפיכך, הכיוון הנוכחי מלמד שצפוי שיהיה "הם" ו"אנחנו". ואלו שני אושיות תרבותיות שונות.

    השוני הזה, כפי שאני מבין אותו, ותחלוק עליי אני מניח, הוא "התנגשותי" בטבעו. והשמאל-המנותק-קיצוני מתחמק מהנקודה הזו.

    דיבור על "לאפשר לו להזדהות עם התנועה האיסלמית השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים", או על "להטיב עם מצבם גם בעלות עבורינו כי זה אינטרס שלנו שמצבם יהיה טוב יותר", כשהתפשטות גישה שכזאת יש בה סכנות (לא שאין בה אמת מסוימת, ובמידה מסוימת היא יכולה להיות מוצדקת), היא לא הגיונית כעמדה מוחלטת. והנימוקים ההגיונייים של השמאל-המנותק-הקיצוני, נוח להם להתעלם כאן.

  8. ושכחתי,
    להחיל את הניגוד הזה ב"רב תרבותיות", כאלו שיש ערובה נסתרת וודאית לכך שהחלה כזו תמנע עימות שמפרק את המשותף המספיק כדי לקיים חברה אחת רב תרבותית, היא שוב התחמקות.

  9. תודה על התגובה אלון.
    ראשית, בו תכיר מוסלמית אדוקה וישראלית שאולי תפתיע אותך בגישתה:
    http://www.notes.co.il/yariv/51503.asp

    שנית, לגישתך זה אומר שיש גם "אנחנו" ו"הם", על מסלול קונפליקט בלתי נמנע, בתוך העם היהודי – ביחס לחרדים וביחס לחלק ניכר מהציונות הדתית (שלאומיותה דתיותה). גם פה האתוס התרבותי מתנגש.

    ופה דווקא הרבה שמאלנים ישמחו לקפוץ ולטעון שאכן כך. אני לא מסכים איתם. זו ראייה מניפסטית. הרבה מהחרדים מניפים את הדגל של "יהדות חשובה מדמוקרטיה". בפועל אני מכיר רבים מהם שמעדיפים את הדמוקרטיה – כדרך ניהול המדינה – על הלכתו של הרב X. את האמונה שלהם הם משאירים לדלת אמותיהם ולקהילה הסובבת אותם. ברגע שזו התפישה, אתה יכול להיות מוסלמי או יהודי קיצוני ודמוקרט, (וישראלי – שזה מושג די חילוני למען האמת).

    הבעייה מתחילה כשתפישות תרבותיות\דתיות מחפשות דומיננטיות פוליטית מוחלטת. הזהות הפלסטינית כשלעצמה היא מסומן ריק ביחס לשיטת הממשל שתיהיה פה עם ניתן לה ייצוג הולם ואפילו, נניח, ייצוג יתר בניהול המדינה. אין לה שום משמעות ברורה. כך גם לגבי זהות חרדית או מוסלמית. כל עוד לא מדובר בדתיות מהסוג הפוליטי – שרואה בדת את העקרון המארגן היחיד של ניהול המדינה. אם כי, למרבה הצער, זו אכן תפישה דומיננטית בכל המפלגות הדתיות פה (מוסלמיות ויהודיות).

    אבל בתוך הקבוצות הדתיות, גם האדוקות ביותר, לא כולם נמצאים בקו הנוקשה של הפוליטיות הדתית. הקו הזה גמיש הרבה יותר משנדמה – קל לשכנע חרדי לא להפוך את חרדיותו לערך פוליטי אם תובטח הוגנות לאורח חייו. יהיה לך הרבה יותר קשה לשכנע אותו להפוך לרפורמי. חשובה לו דתיותו, ולא דתיותו כעקרון פוליטי מארגן של המדינה. על זה ורק על זה אני מאמין שאנשים דתיים ימותו ובל יעברו.

    פשוט משום שהפוליטיות כשלעצמה – להבדיל מתחושת שייכות לקהילה שהיא בגדר פוליטיקה קטנה, פוליטיקה של זהויות- לא נוטעת שורש כה עמוק במספיק אנשים כדי להפוך כל שוני תרבותי עמוק למצב של אי-היתכנות לחיים תחת יחידה מדינית אחת.

  10. אמת לאמיתה.
    במיוחד הפסקה האחרונה.

    אבל החלוקה/המחלוקת/ההתנגשות היא לא דתית ביסודה אלא גם דתית וביסודה תרבותית-אתנית (רוצה לאמר, אתה התרכזת בתשובה ב"כוליות" של הדת, או במדיוק יותר, בקונפליקט בין הדת והמדינה כמערכות נורמטיביות הדורשות "עליונות" מחבריבהם כאשר שניהם מסדירים חלקים נרחבים וזהים באורחות החיים. אבל זה לא השורש של הבעיה, שהיא בעיה של דינמיקה בין קבוצות תרבותיות-אתניות שונות כאשר כל קבוצה מאמצת הגדרה עצמית שוללת כלפי הקבוצה השניה – ועוד בסיבוך של תחולתם במסגרת אחת).

    והקבוצות מטעמים שונים אימצו להם הגדרות וכללי זיהוי אינטרסים סותרים זה לזה. (נקודה 1)
    והשאלה עד כמה מה שכתבת בפסקה האחרונה מחזיק לאורך זמן מול מציאות כזאת. (נקודה 2)

    והפואנטה שלי מלכתחילא הייתה שלא מתייחסים לנקודות 1 ו-2 בשיח של השמאל-הקיצוני.

  11. יש בזה משהו. לא חושב שהקונפליקט בלתי פתיר ופטאליסטי כפי שהוא מוצג בימין, אבל יתכן בהחלט שבקצה השמאלי מקלים בו ראש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s