המלחמה היא קמפיין הסברה

עם פתיחת המבצע בעזה יש להציב יעדים ברורים לא בתחום ההפגזה חסרת ההבחנה אלא בתחום ההסברה – איזה מסר אנו רוצים להעביר לעם הפלסטיני?

עם היציאה למבצע צבאי בעזה, כדאי להזכיר אמת נשכחת במחוזותינו: כל התנהלות צבאית, כל מבצע צבאי ובוודאי שכל מלחמה הם בעצם סוג של קמפיין הסברה מול הצד השני, ניסיון להבהיר כוונות, דרישות ומסרים במחיר של חיי-אדם. באותה נשימה הצד השני מגיב בקמפיין הסברה משלו, מולנו. במלחמות קודמות ניסתה ישראל בגמלוניות רבה להעביר מסרים לממשלות או ארגונים, אבל עליה לחשוב איזה מסר היא רוצה להעביר לעם הפלסטיני.

כשכבר ישנה מדיניות ישראלית המודעת להיבט ההסברתי שבפעולות צבאיות, נדמית מדיניות זו כפשטנית, שגויה וחסרת חוט שדרה רעיוני. אין דרך חכמה לפתוח במלחמה, אבל רצוי לפחות לחשוב לפני תחילתה על אותם מסרים שאנו רוצים להעביר לצד שכנגד. ניתן למנות כמה קונספציות שגויות בהקשר הזה:

כוונות ומסרים אינם מועברים לצד השני באמצעות הצהרות מילוליות אלא בעיקר באמצעות מעשים. כך מפרשים המוני ישראל את ירי הקסאמים כהצהרת כוונות של הפלסטינים: גם לאחר נסיגה נתקוף אותכם; וכך פירשו הפלסטינים את הרחבת ההתנחלויות בחסות צה"ל בתקופת השיא של הסכם אוסלו כהונאה ישראלית. "הושטת יד לשלום" במילים איננה שווה הרבה – להצהרות של הפוליטיקאים שלנו אפילו אנחנו לא מאמינים, ולהצהרות הפוליטיקאים הפלסטינים אפילו הפלסטינים לא מאמינים. בפראפרזה על הפילוסוף ג'ון אוסטין ניתן לבחון בהקשר הזה: כיצד אומרים דברים עם מעשים.

גם הניסיון לסמן לאויב את הקווים האדומים שלנו באמצעות תגובה צבאית חריפה, טובה אולי לדיאלוג עם הציבור הזועם מבית, אבל מובילה את הצד השני להבין מה מסב לנו כאב ופחד אמיתיים וגורם לנו להשתולל. כך גל פיגועים זועם לאחר חיסול של טרוריסט מלמד את מערכת הביטחון הישראלית על לחץ בקרב ההנהגה של ארגוני הטרור.

אחת הדרכים היעילות ביותר במלחמה, כמו בכל מסע הסברה, היא מהלך שכנועי ששובר מיתוסים ודעות קדומות. מהלך כזה מחדד את כוונתינו האמיתיות לעומת הכוונות שמייחס לנו האויב. אם העם בצד השני חושד שבכוונתינו לגרש אותו מהארץ הזאת ולא לחיות איתו בשלום, וברוח זו גם פועלת מערכת תעמולת השנאה של השלטון שלו, הרי שמהלך צבאי חכם יכול להעביר לעם הפלסטיני מסר אחר – כוונותינו אינן נישול, אלא חיים של כבוד הדדי. הפעלת כוח באופן ממוקד וחכם, לצד אפשרויות אחרות ומיטיבות, מלמדות את הצד השני, באמצעות מעשים ברורים ומתוקשרים, כי לא נסבול טרור אבל לא נפגע בחיים העצמאיים שלו באמצעות מצור ושליטה.

החמאס יפול כמו קורי עכביש מול מסר של הוגנות הדדית, שיש בו עוצמה מוסרית יותר מכל פנטזיה פונדמנטליסטית. ההוגנות היא הכוח שמניע בני אדם לאורך ההיסטוריה לפרוח, לחיות ביחד ולקיים זהות נפרדת – להבדיל מתחרות כוחנית שבה כל צד מנסה לחקות בהקצנה את סגנון איומיו של הצד השני. לכן עוצמתה של ההוגנות בקמפיין הסברה צבאי חזקה יותר מזו של הכוחניות הפשטנית. ומסר של הוגנות הדדית יכול לעבור רק דרך מעשים שקשה לפרשם אלא בדרך ברורה אחת.

כמובן, כדי לפעול כך יש צורך להחליט כי זו באמת כוונתינו. וכאן הופכת המלחמה למסע הסברה עצמי: מה אנחנו רוצים: האם זכות קיום ללא אימה אכזרית לתושבי וילדי שדרות או שמא שליטה מרחבית? אם ישנן מטרות-על למהלכינו, מעבר למטרות הצבאיות, ספרו לנו עליהן. ללא מטרות כאלו יראו כל המלחמות שלנו כמלחמת לבנון השנייה והראשונה. אם כוונתינו איננה הוגנות, אימרו לנו שאנו יוצאים למלחמה על מנת לדכא שאיפותיו של עם אחר לצבור כוח ועצמאות מולנו. כלומר המלחמה היא על מנת לשמור על דומיננטיות.