ג'ו השרברב, משה הטוקבקיסט ועלי הבנאי

בתרבויות שונות יש טיפוסים שונים שנתפשים במדיה ובתרבות הפופולרית כמייצגים את קול העם, את קולו של האזרח הפשוט. בארה"ב היה זה ג'ו השרברב שהודיע על תמיכה במקיין (אם ג'ו לא היה קיים משרד יח"צ היה צריך להמציא אותו – בעצם, מי יודע, אולי כך זה קרה).

אבל בישראל, שפעם תפס את הנישה הזאת נהג המונית (נשים, אגב, לא נתפשות בדרך כלל כקול העם) חל שינוי מה וכעת אלו הטוקבקיסטים המבטאים את קול ההמון ויש להם נטיות ואיכויות שונות לחלוטין (אם כי, יהיו שיטענו, גם קצת דומות לאלו של הרוכלים בשוק התקווה\מחנה יהודה, כפי שהם מוצגים במדיה – כלומר כמאסה מתלהמת).

לאחרונה יוצא לי הרבה להתרועע עם אנשי עמל, אנשי מקצוע ופועלים. הפסיפס האנושי הזה, כנהוג בישראל, נוטה לבטא עמדות פוליטיות בתוך שיחות חולין. מדובר בעצם באנשים שיכלו בנסיבות אחרות להיות ג'ו השרברב. והרוח הנושבת מהם כה שונה מזו של הטוקבקיסטים.

לא מדובר בעמדות פוליטיות שונות – גם הם, ועוד איך, נוטים לימין. אבל במקום שבו יש התלהמות, אטימות וסיסמאות פלאקטיות אצל הטוקבקיסטים, אצל בעלי המאלכה והפועלים יש על פי רוב פתיחות לצד האנושי של כל אחד, גם ה"אויב".

אז כן, אני בעד שיוחזרו השרברב, נהגת המונית והנגר להיות מבשריהם של קול ההמון, ולא איזה נודניק וירטואלי אנונימי.

ואגב, אצל הפלסטינים – ממידגם צר ולא מייצג – זה לא ממש שונה: בעלי המלאכה מבטאים פרגמטיות אנושית לצד עמדותיהם הפוליטיות. בולט במיוחד עלי, פועל בניין פלסטיני שיצא לי להכיר לאחרונה, ומבטא עמדה שהייתה מפתיעה רבים בישראל שמכירים ערבים רק דרך התקשורת.

כשהתחלנו לשוחח שאלתי אותו אם הוא גר בשטחים או בישראל, הוא לא ידע להשיב על השאלה, כלל לא הבין אותה. הוא טען שהוא גר בישראל, ישראלי. שאלתי אם יש לו תעודת זהות כחולה והוא השיב ש"לא, אבל יש משטרה כחולה אצלנו, ישראלית. זה ליד טירה".

"אבל זה מהצד השני של הקו הירוק, זה כבר לא ישראל".

"למה של מי אתה חושב האדמה הזאת?"

"האמת, אני חושב שהיא של מי שגר בה שנים. של הפלסטינים".

"מה פתאום. האדמה הזאת של אף אחד".

ואז הוא סיפר לי סיפור על יהודי וערבי שהולכים לרב בעקבות סכסוך ביניהם למי שייכת חלקת אדמה. אמר להם הרב, בוא נשאל אותה: אדמה, אדמה, של מי את? ענתה האדמה: אני של אף אחד, אתם כולכם שלי. כולכם תכנסו לתוכי בסוף ואני אבלע אותכם.

לא רק שזה מקסים, זה בהחלט עדיף על אווירת הטוקבקיזם (הרווחת).

 

ולמי שרוצה גירסה מפורטת יותר של העמדה לגבי חוות פדרמן, מה הפוסט הקודם – יוכל לקרוא טור בנושא, בוואיינט.

4 מחשבות על “ג'ו השרברב, משה הטוקבקיסט ועלי הבנאי

  1. כשאני מדבר עם "עמך", נהגי מוניות, חשמלאי, אנשים במכולת, מנקה מדרגות – ואני נתקל במה שנקרא שמאלנים, אני שומע עמדות יותר ימניות מליברמן – "תאמין לי לעשות טרנספר לכל הערבים עכשיו, אבל אמריקה לא תרשה לנו. אין אמונה בערבים".
    הגיון בריא בלי פוליטקלי קורקט של תקשורת מעונבת.

  2. ולמה לא? כי נהג מונית ונגר הם לא השכבות העממיות הדפוקות ביותר, לכן לא צריך לחפש את ה"אותנטיות" דווקא שם. אם כבר, צריך ללכת לשומרים בסופרמרקט, למובטלות מנצרת, לחיילי מג"ב ממוצא אתיופי ולנרקומנים ביפו, ולשמוע מה שיש להם להגיד. אבל זה הרבה פחות תקשורתי ונוצץ מאיזה בעל מקצוע חופשי שרק בגלל שהוא מסתובב עם גורמט חושב שהוא מדבר בשם כולנו.

    אגב, ג'ו השרברב בכלל לא שרברב אלא מנצל שרברבים, והוא מרוויח פי 6 מעובד אמריקאי ממוצע.

  3. רק שקולה לא נשמע באינטרנט כי אין לה אינטרנט בבית. היא צועקת בעבודה כשהיא מנקה את החרא בבניין המשרדים.
    נהגי המוניות ומוריס הספר השכונתי למדו ללחוץ על האנטר למרות שקשה שלא לזהות את העברית הצ'כונתית בעלת המשלב הנמוך ושגיאות הכתיב של, רופסי העם. עם כל הררי הזבל וההתלהמות שלהם- אותם אני הכי מעריכה כי הם הכי אמיתיים. לא מצטחצחים בעברים נקייה, אלא אומרים בדיוק את מה שהם חושבים. זה נראה מצחין ומלוכלך על גבי המדיה, אבל מה לעשות. זוהי המַרְאָה של החברה הישראלית.

    גם אני מתגעגעת לנגר ולחוטב העצים, הבעיה שזה להיתלות על היסטוריה מיותרת. הקידמה ודור הווב אפס נקודה שתיים הפך להיות מאיץ החלקיקים שגרם למדינה הזו להתפתח ואי אפשר כעת לעשות רוורס ולהחליף קילוגרם עגבניות בבשר כבש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s