כשהאמנות יוצאת מגדרה: למי שלא ביקר בהרצליה

זה נגמר. אבל כדאי לחפש את השאריות, את האמנים והיצירות שהיו שם.

תערוכת אמנות צעירה בשנות ה-90 במוזיאון הרצליה הצליחה, לראשונה מזה זמן רב, לגרום לי להתרגש מאמנות התרגשות שאינה מתווכת ע"י קומוניקטים או מנשרים מתוחכמים של אוצרים. החוויה כל כך עוצמתית ומלאה, שכשאתה יוצא מהמוזיאון יש לך דיס-אוריינטציה קטנה, השמורה בדרך כלל לסרטים הוליוודים עשירים פעלולים ומניפולציות רגשיות. כלומר, זו חוויה של כניסה למקום אחר, של השהיית אי-האמון, של מה ששמור בדרך כלל למסך הגדול או לספר העבות.

 

התערוכה, אותה אצר דורון רבינא בצורה אפקטיבית במיוחד, כוללת כמה עבודות מדהימות:

מסכת תובענית הנוגעת לסיפור היצרי-אנטישמי של הסוחר מוונציה, כשמהטקסט השייקספרי עושה רועי רוזן מטעמים אינטלקטואליים.

עבודה מונומנטלית ונפלאה של סיגלית לנדאו (כמדומני, לא ברור לי בדיוק למה הפנה הכיתוב).

מקבץ מטלטל של מדורי "אזור הדמדומים" של גדעון לוי, עם הצילומים של קרצמן, שיחד מקבלים איכות ועוצמה חדשה וטוענים את הכיבוש כל כך חזק. אגב, הטורים המקובצים גם מסבירים יפה מאוד למי שהופתע – כמוני – מפרוץ אינתיפדת אל-אקצה מדוע אין צורך להיות מופתע. הטורים מלפני שנת 2000 מלאים בעוולות כנגד הפלסטינים ומיני גזירות איומות, שמסבירות היטב באיזה צד היה שלום, ובאיזה צד לא ממש הרגישו אותו.

שעטנז דמויי חרסינה של פיתוחים דקורטיביים סתמיים המתגלים במבט זהיר כתווי נכים.

ואפילו החיילות המגונדרות של ניר הוד הביאו את הצד המרתק של הקיטש והאסתטיזציה.

 

את התערוכות של העשורים האחרים לא יצא לי לצערי לראות, אבל טענו באוזניי ששנות ה-90 בהחלט מנצחות.

 

 

מחשבה אחת על “כשהאמנות יוצאת מגדרה: למי שלא ביקר בהרצליה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s