בעקבות זנד: מדינה יהודית פורמאלית או מהותית?

החלק הפוליטי בספר החדש ומעורר המחלוקת של שלמה זנד על "המצאת העם היהודי", יכול דווקא לתרום לרעיון המדינה היהודית, אבל בצורה שתהפוך אותה לפחות מסוגרת ופחות קשורה לקניין ושייכות. זהו תהליך טבעי כשהיותה של המדינה "יהודית" עובר מהמישור הפורמאלי (החוקי) למישור המהותי, הנוגע להלכות החיים התרבותיים והדתיים. וכן, זהו מהפך שבמידה מסויימת גם הימין הדתי וגם השמאל הרב-תרבותי יכולים להתחבר אליו. לכן, כרגע מדובר במטרה יותר ריאל-פוליטית לשמאל הנוקשה ממדינת כל אזרחיה.

הטקסט הזה איננו על ספרו החדש ומעורר המחלוקת של שלמה זנד ("מתי ואיך הומצא העם היהודי?"), הספר של זנד הוא רק נקודת מוצא. ובכל זאת, הדיון באוניברסיטת ת"א אודותיו העלה את האבסורד שבקנאות למדינה יהודית-פורמאלית. מבקרי ההיבטים הפוליטיים בספר היו שווי נפש ביחס למהפיכה שהוא עשוי לחולל בתפישת היהודים את עצמם – הספר חותר תחת המיתוס כי היהודים התקיימו לאורך הדורות כעם-אתני, ומתאר את היהדות כדת שהתפשטה לעמים ושבטים שונים. בסופו של דבר מבקרי הספר בסך הכל ביקשו להגן על ההגדרה הפורמליסטית, הרשמית, של ישראל כמדינה יהודית, על כל מערך החוקים והנהלים הנגזר ממנה.

ואגב, כמעט הכל הסכימו, באיזשהו אופן מובלע, שהדיוק ההיסטורי פחות משנה כאן – מדובר בהיסטוריה של יצירת מיתוס, ולא בהיסטוריה של העובדות לאשורן.

 

מעבר ממודל אתני-פורמאלי-חוקי למודל מהותי-תרבותי-דתי
כפועל יוצא מכך שזנד מקעקע בספרו את מיתוס הזהות האתנית הקדומה של היהודים, הוא מחזק את המרכיב התרבותי-דתי בזהותם המתגבשת, למשל כיהודים-ישראלים. לזנד, יש ודאי תפיסה די מוגדרית פוליטית של זהות זו, אבל המרכיב התרבותי-דתי הוא דינמי וחמקמק; הוא מתפתח תדיר וזה מאיים מאוד קודם כל על הפורמליסטים היהודים, אנשי ההגדרה החוקית הרשמית של "מדינה יהודית". כמובן, התפיסה הפורמאלית, הסטטית, של זהות המדינה הנקבעת מגבוה, נמצאת במתיחות מסויימת עם התפיסה שההוויה התרבותית-דתית, שנדמית גמישה ותזזיתית יותר, היא זו שבכל מקרה קובעת זהות מלמטה, מתוך המהות היומיומית.

לכך מתווספת הזיקה של התפיסה הפורמאלית לאתניות. הסיבה הסבירה לכך: החקיקה המעגנת את יהדותה של מדינת ישראל לא יכולה להתבסס על קריטריונים תרבותיים ודתיים (הפרדת הדת מהמדינה והבירוקרטיה מהתרבות יקשו מאוד על מהלך כזה), לכן היא נוטה להתבסס על המרכיב האתני – היות יהודי נקבע בחוק באמצעות שושלת היוחסין הקרובה שלך. כך נוצרת המשוואה של גישה פורמאלית-חוקית-אתנית מול גישה מהותית-תרבותית-דתית.

אלא שאם התפישה של זנד את היהודים בישראל כתרבות ודת תשתרש בציבור הרחב, היא עשויה במפתיע גם לסייע לרעיון המדינה היהודית  וגם להפוך אותו יותר פתוח למיעוטים. מאידך, ההתמקדות של מקטרגיי המשנה הפוליטית של הספר בחוקים והיבטים פורמאליים של זהות טומנת בחובה דווקא סכנה גדולה לרעיון המדינה היהודית. וזהו טיעון שיש לו סיכוי להגיע ללב המיינסטרים, ולפיכך להיות יותר ריאל-פוליטי.

 

על חוסר התוחלת בהגדרת זהות לאומית פורמאלית, שיש לחשוף ולהסביר
האבסורד הוא שהחקיקה המעגנת את יהדותה של המדינה, שכל כך מגוננים עליה, לא יכולה למעשה לתת שום מענה סביר להלכי הדמוגרפיה והתרבות המאיימים על הרוב היהודי. להגדרה הפורמאלית של המדינה את עצמה כמדינה יהודית אין השפעה על "המפלצת" שיעור הילודה של מיעוטים או על הקטסטרופה "התרחקות מהזהות היהודית של ישראלים צעירים". חוק השבות או תוכניות חינוך לזהות יהודית יכולים אולי לתת לכך מענה חלקי אך המדיניות הזו לא נזקקת להגדרה "מדינה יהודית", ויכולה להתקיים פשוט מכוח תרבות הרוב.

לעומת זאת ההגדרה האקסלוסיבית, "מדינה יהודית", שלא ניתן למיעוטים ובפרט לערבים להיות חלק ממנה ללא המרת דת, תורמת לשרשרת הסוציו-לוגית של: ניכור מהמדינה, דחיקתם מהחברה, התקבעות כקבוצה מוחלשת ומכאן למה שכל כך מפחיד את רוב הישראלים – שיעור ילודה ושנאה גבוה (המאפיין באופן אוניברסלי אוכלוסיות עם מאפיינים כאלו).

האבסורד הוא שכל עוד אלו הרואים עצמם יהודים (בתרבותם ו\או בדתם) הם הרוב תיהיה המדינה בכל מקרה יהודית-בפועל, במהותה, אם יהפכו למיעוט תחדל המדינה להיות יהודית למרות אותם עוגנים חקיקתיים-פורמאליים. רק אוליגרכיה יכולה להגדיר עצמה על פי מיעוט חבריה. ומכאן הפחד הקמאי: רק לא להפוך למיעוט.

הקנאות לפורמליות של היות ישראל מדינה יהודית מרמזת אולי על חוסר ביטחון באפשרות לקיים לאורך זמן מהות יהודית מובחנית בישראל ללא עיגון בחקיקה. מאידך היא מנסה, לשווא, לשוות תחושת ביטחון בעתיד היהודי של המדינה. אפשר להבין את הצורך במימד הרשמי של הזהות, אבל ההיאחזות בו פועלת כבומרנג.

 

מודל המדינה המהותית
לעומתה המדינה (היהודית) המהותית – בשם מקוצעי יותר יקראו לה בוודאי רפובליקה – תיהיה כזו המחוייבת לביטוי, ייצוג ושימור תרבות הרוב במדינה. יש פה אם כן מודל ליברל-סוציאלי: כלומר מחד התרבות נקבעת על פי סך הפרטים המרכיבים אותה (ליברליזם, המתמקד ביחידים), אך תרבות זו נתמכת בחזרה על ידי המסגרת של ההקולקטיב, המדינה, ולא נתונה רק לחסדי השוק החופשי של רצונות האזרחים (כלומר תפיסה הרואה גם את המכלול, הזקוק לחיבור, שימור, ייצוג וחיזוק, ולא רק את השחקנים היחידים).

מכאן מצטיירת מדינה הנשנעת על תרבותה היהודית-ישראלית החדשה לביסוס זהותה – תרבות הרוב במדינה הכוללת גם את מרכיב הדת; תרבות שאולי (במידה מסויימת בלבד) נולדה בחטא מחיקת הרב-תרבותיות, אבל היא נולדה וכעת חשה עצמה אותנטית. הבניה זו של זהות ישראלית, שהפכה עם הזמן לספונטנית יותר, עשויה לספק מודל יציב ללא מאמץ מלאכותי מדיי והמשך "הנדסת הזהות" הבוטה מגבוה.

במדינה מהותית ההגדרה הפורמאלית "מדינה יהודית" אף יכולה, עקרונית, להישמר, אבל היא חייבת להיות משנית ורצוי שתיהיה זניחה בשיח הציבורי – מצב בו לא נאחזים בה ומנגחים באמצעותה מיעוטים. זו מדינה שיהודותה נובעת ומוצדקת מעצם הגדרתם העצמית של רוב אזרחיה, ולא מתוך הגדרה רשמית א-פריאורית, שבאה מעולם המשפט הקנייני. פה הזהות איננה קניין של קבוצה מסויימת, היא צומחת מתוך התרחשות תרבותית ודתית. לכן מדינה כזו יכולה להעיז להזכיר ולהכליל בהגדרת זהותה הפורמאלית גם מיעוטים, ולמרות זאת היא הרבה פחות חסרת אונים מול מה שנתפס כיום כאיום דמוגרפי.

 

 

האבסורד שבפוביה הדמוגרפית
מדינה יהודית מהותית חשה עצמה טבעית ובטוחה בזהותה, ולפיכך הגדרתה העצמית מתריסה פחות בדלנות כלפי מיעוטיה. מכאן נוצר תנאי ראשוני בסיסי לכך שמיעוטים ישולבו באופן מקיף ובריא יותר במרקם החיים במדינה יהודית-מהותית זו ויזכו ליחס פחות מפלה ומדיר. מן הסתם הם גם יהיו פחות עויינים כלפי המדינה, ואולי אף יגיעו לשוויון ברמת החיים ויפתחו קרבה תרבותית רבה יותר לרוב היהודי. התוצאה, וזו אמת סוציולוגית כמעט אוניברסלית, היא ירידה בשיעור הילודה ואיזון ביחסים הדמוגרפיים.

אישית הייתי מעוניין ברוב של אנשים עם תודעה דמוקרטית מהותית בישראל, ולא משנה מאיזו דת או לאום. הייתי מקווה שבעתיד החזון הבסיסי הזה יהיה דעה רווחת בישראל. אלא שלפחות בעתיד הנראה לעין נדמה כי מרבית היהודים הישראלים יחפצו וכבר חפצים במדינה שיש בה רוב של בני התרבות-דת היהודית. עליהם מוטלת החובה להרהר ברצינות בתפיסה שעל ישראל להפסיק להיאחז בפורמליסטיקה יהודית מדירה. ועל השמאל הנוקשה החובה לשקול את השימוש בהמשגה יותר ריאל-פוליטית ופחות מעוררת התנגדות, של הגדרה חלופית לזהות המדינה – כאמור, המדינה היהודית המהותית, ולא "מדינת כל אזרחיה" (שאני בעיקרון מאוד בעדה).

הבסיס החלופי הזה הוא גם איתן הרבה יותר ואף מעודד סולידריות חברתית גבוהה יותר ביחס למצב הקיים: זכותה וחובתה הלגטימית של מדינה לתת ביטוי ראוי לתרבות הרוב מקרב אזרחיה – במקרה שלנו הרוב היהודי – גם מרחיקה אותה מהתפיסה הליברטיאנית והניאו-ליברלית של "מדינת שומר הלילה", שתפקידה מצומצם והשוק הוא המנהל בה את החיים והתרבות. סולידריות אזרחית זו טובה למיעוט כמו גם לרוב. לכן על תתבלבלו מהתיוג של זנד כ"לא ציוני", החזון שעשוי לצמוח מהמפך התודעתי שהוא מקדם, על אף שלא לשם הוא מכוון במוצהר, יכול להיות חיוני למדינה יהודית, רק מזן אחר.

 

הטקסט פורסם לראשונה בהעוקץ, באשמתי ולצערי בנוסח פחות מגובש.

3 מחשבות על “בעקבות זנד: מדינה יהודית פורמאלית או מהותית?

  1. מודל מעניין אם כי צריך להשקיע עוד מחשבה אופרטיבית. ובעיניי מודל עדיף על מדינת כל אזרחיה (שהיא מתכון פוטנציאלי למחמות אזרחים וגם מטשטשת זהות, שעל אף החסרונות שלה – של זהות – ובכן, יש גם יתרונות(: ).

  2. כמה הערות:
    מהיכן אתה קובע ש"כמעט הכל הסכימו, באיזשהו אופן מובלע, שהדיוק ההיסטורי פחות משנה כאן – מדובר בהיסטוריה של יצירת מיתוס, ולא בהיסטוריה של העובדות לאשורן." אם דנים על סוגיית זהות ומהות האם אין העובדות חשובות?
    אתה קובע ש"שזנד מקעקע בספרו את מיתוס הזהות האתנית הקדומה של היהודים" ומניין לך? זנד לא קיעקע שום עבר של העם היהודי. הוא העלה לכאורה השערות בלי שהוכיח אותן, כאשר הוא טוען כנגד אלה שדבקים בסיפור ההיסטורי של העם היהודי שחלקן הגדול של העובדות מתועד ומוכח.
    יש הגדרות די ברורות למונח יהודי שהוא גם עם, לאום, דת ואמונה. הכל יחדיו ומעורבב ביהודי. ישנה הוכחה טיבעית שהיהודי זה עם אחד ובלתי מתנתק מתוך עצמו ואלה בדיקות ה-DNA שנערכו בחברה למדעים הוושינגטונית והראו קשר גנטי מובהק בין קהילות יהודי אשכנז, צפון אפריקה, כורדיסטאן וארץ ישראל. דרך אגב גם חלק קטן מערביי ארץ ישראל חולק באותן גנים וסביר שהם תוצר של התבוללות חלק מהקהילה היהודית שהיתה כאן במאה ה-7 בעת הכיבוש הערבי (אם כי רוב הפלסטינים הם מהגרים ערבים ומוסלמים ממרוקו ובוסניה ועד סומאליה והודו).

    אין העובדה הזאת צריכה למנוע מאיתנו מלהתווכח על מהות ההמשכית ליהדות, לציונות, לישראליות. הדיון הזה בודאי יתרחש ואנחנו צריכים להכינו כך שיתנהל במתינות.

    דרך אגב התיאוריה שמפתח זנד אינה חדשה והיא קיימת על המדף לפחות משנות ה-70. התיאוריה החלה דווקא ביהודים אנטי ציונים בעיקר בארה"ב ומשם התפשטה לארגונים אנטישמים ואסלאמיים. עבודת הדוקטוראט של אבו מאזן יונקת בחלקה מעבודות שכבר נכתבו בתחילת שנות ה-80 בעיקר בעיתונות האנטישמית. מאז בתעמולה הפנימית במדינות ערב בכלל משתמשים בתיאוריות ששלמה זנד משתמש בהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s