יהושע סובול מתרפק על ערכי השוויון, התרפקות מסוכנת

יהושע סובול מתרפק על ערכי השוויון, התרפקות מסוכנת – כיצד המציא השמאל את ערך השוויון ותיקון החברה באמצעותו.

הנה מאמר, בסך הכל מעורר יראה, של יהושע סובול על זוועות הקפיטליזם וחידלון השמאל.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3509611,00.html
לא עם הכל אני מסכים אבל מדובר בפרוזה נאה מאוד, וככזו מפתה ומבלבלת, ומסוכנת.

אולי אני עושה פה קצת עוול לסובול, ולא ניתן להסיק במובהק את הדברים שאני משייך לטקסט שלו, אבל אשתמש בטקסט הזה כדי להצביע על מחלה שמאלנית בעייתית ביותר – הילולת ערך השוויון[1] והפיכתו למיתוס, שהיא אי הבנה מבריקה של העולם החברתי וצורת הפעולה שלו. [הסבר לעניין השוויון כאידאה בלתי אפשרית]

 

ובכן, השוויון איננו מיתוס. הוא אף פעם לא היה מסוג הערכים הללו. אין כפתור אמוציונלי בנפשותיהם של רוב בני האדם שהשוויון לוחץ או עשוי ללחוץ עליו (את זה, מה לעשות, עושים יפה השבטיות, הלאומנות, האגואיזם, ההתקרבנות והכוחניות – להם יש כפתורים מובנים היטב בנפשות בני האנוש). אם כן לא מדובר פה בערך ארכיטיפי וראשוני. תעיד על כך העובדה כי מעטות באופן אבסורדי החברות ששאפו לשוויון והן רובן ככולן מרוכזות בתקופה המודרנית הקצרצרה, מאית השנייה במונחים היסטוריים (ולא נתחיל בכלל לדבר על הסיבות שהביאו, למשל, לאירועים כמו המהפכה הצרפתית).

זה פשוט כך משום שבמצב עניינים רגיל בני האדם לא שואפים לשוויון אלא לצבירה וניכוס ברמה החומרית; ולייחוד, התעלות והתבלטות ברמה החברתית-סמלית. זה סביר שהמדכאים והעריצים לא ישאפו לשוויון, אבל גם המדוכאים לא שואפים לשוויון.

הפועל המושפל והרמוס שואף יום אחד להיות בעצמו בוס ולהעביד אחרים תחתיו; רבים ממאות מיליוני אנשי הקאסטות הרמוסות בהודו מתנגדים לרפורמות חברתיות ושינוי השיטה, שהרי אולי בגלגול הבא יוולדו כטהורים; וקבוצות מדוכאות מצביעות במקרים כה רבים בעד כוחניות לאומנית על חשבון העצמה סוציאלית שלהן עצמן. וכך גם שיר ההלל של המעמד הנמוך בישראל, שנקרא בשמץ מודעות עצמית "אשליות", מתרפק לא על חזון של שווין אלא על זמן בו יוכל הגיבור: "לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם" –שבעולם הממשי זה כמעט בהכרח אומר שמישהו יעבוד בשבילו, ישרת אותו. אבל את זה פחות נעים לומר, ויש הכרח אידיאולוגי להדחיק את הצד הזה של חלום האדנות.

כמובן שבצורה הזאת לא פלא שיש תמיהה איך זה לא יתכן תיקון החברה. תיקון החברה במובן השוויוני הזה נתפש כתיקון טבעם של בני האדם – ואת זה, אם בכלל, ניתן לעשות רק בכפייה טוטאלית. עם המשחק החברתי הוא תמיד משחק של ריבוד ומידרוג אנשים, השוויון הוא קריאת "שוברים את הכלים ולא משחקים". אנשים לא אוהבים להפסיד במשחק החברתי, אבל הם מסוגלים הרבה פחות לתפוס את האפשרות שהם לא ישחקו כלל.

ולכן אם השוויון הפך לערך, זה לא מהמקום הרומנטי והפיוטי המחפש תדיר כפתורים בנפשות ללחוץ עליהם. השוויון הפך לערך משלוש סיבות סיבות: הבנה אינטלקטואלית של מניפסטים כגון זה המארקסיסטי; שתיים כשניתן היה לתמרן אותו לכל מיני מקומות רגשיים אחרים לא הכי בריאים (משנאת האליטות ועד גאווה די לאומנית של הפועל הסובייטי) והסיבה השלישית להתפתחות סוג "רך" של אידאת השוויון היא התפתחות צורת מחשבה חדשה יחסית המזוהה דווקא בעיקר עם הקפיטליזם – צורת המחשבה של השחקן הראציונלי היכול לבחירה ראציונלית.

מהמקום הזה, המודע יחסית, הפרגמטי יחסית, והאמריקאי מאוד, ישנה הבנה המושרשת בתורת המשחקים: משחק של סכום אפס, של אדון שלא עובד לעולם ועבד במאסר עולם, הוא חרא של משחק לשחק בו, גם אם כרגע אתה מנצח. משחק בו סיכויי הרווח גבוהים הרבה פחות, אך גם סיכויי ההפסד הטוטאלי, הרומס, ניטלים ממנו, הוא משחק הרבה יותר ראוי לשחקן הראציונלי המחושב. וכך, מתוך תפיסה אפורה ולא רומנטית זו של הוגנות רולסיאנית, הדדיות, הימצאות מעבר למסך ברזל, התפתחה השאיפה המאוזנת יותר לצמצום פערים ומלחמה באי-שוויון בוטה.

ולא על הראציונליות לבדה נשענת הנטייה הזו, יש להודות. זה נעשה בשילוב עם נטיות סימפטיות יותר, אם כי לא פעם דומיננטיות פחות, של האדם הארכיטיפי – שאיפה לחברתיות ושיתופיות, להוגנות וצדק, וגם סוג של יכולת הזדהות מינימלית עם האחר – במיוחד כשהוא מצוי בעמדת חולשה או מצוקה. אבל אסור לבלבל את הנטייה הזאת עם השאיפה לשוויון כאידאה.

למעשה ישנה הבנה אינטואיטיבית כי לא תיתכן חברה שוויונית מעצם העובדה שהמיקומים החברתיים מקבלים את משמעותם מתוך הדירוג במבנה החברתי על סקאלת הכבוד והתגמולים החומריים. ללא "חוסר שוויון", ולו קטן וסביר, הייתה השדרה המנהיגותית והניהולית של החברה בורחת החוצה ממנה או שוקעת בבינוניות. גם לזה צריך לשים לב כשמדברים על שוויון כאידאה.

ולסיכומו של עניין, מכל הטעמים הללו ברור מדוע נגזר על השמאל להישען יותר על אינטלקט מאשר על רגש. אבל גם ברמה הזו נדמה לי שעל השמאל להחליף מותג, או סיסמה. לא עוד שאיפה לכיוון אידאה של שוויון כערך כללי שקשה להתחבר אליו, אלא שאיפה המרוחקת פחות מנטיות ארכיטיפיות: אולי לאיזונים ובלמים, אולי לצמצום פערים יחסי, אולי לשוויון הזדמנויות מהותי ולא רק טכני, לזכות מימוש הדמוקרטיות כאזרח גם בספירה הכלכלית וכו'…

כל זה לא בא לפסול את הביקורת על אי-שוויון קיצוני, שלהגדרתו נקדיש פוסט אחר. וגם לא לטעון ששוויון בעולם אידיאלי זה דבר רע. זה מבחינתי בהחלט טקסט שבא יותר לטעון על בעיתיות ברמת ההסברה וברמת השאיפות הריאל-פוליטיות.

 

——————————

1. כשמדובר בנוסח כוללני על "שוויון" קשה להבין על מה מדברים. בטקסט הזה הכוונה היא פחות לשוויון בפני החוק ויותר לשוויון התוצאה, שמוצג כאידיאל שאולי לא צריך להגשים במלואו – כי זה קיצוני מדיי – אך הוא עדיין מוגש החוצה כאידיאל, שאמור להרטיט לבבות. אם כי ההבחנה בין שני סוגי השוויון היא מודרנית, וגם בתקופתינו השניים לא ממש נבדלים. אפשר אולי לדבר על שוויון בפני\בעיני החברה.