יהושע סובול מתרפק על ערכי השוויון, התרפקות מסוכנת

יהושע סובול מתרפק על ערכי השוויון, התרפקות מסוכנת – כיצד המציא השמאל את ערך השוויון ותיקון החברה באמצעותו.

הנה מאמר, בסך הכל מעורר יראה, של יהושע סובול על זוועות הקפיטליזם וחידלון השמאל.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3509611,00.html
לא עם הכל אני מסכים אבל מדובר בפרוזה נאה מאוד, וככזו מפתה ומבלבלת, ומסוכנת.

אולי אני עושה פה קצת עוול לסובול, ולא ניתן להסיק במובהק את הדברים שאני משייך לטקסט שלו, אבל אשתמש בטקסט הזה כדי להצביע על מחלה שמאלנית בעייתית ביותר – הילולת ערך השוויון[1] והפיכתו למיתוס, שהיא אי הבנה מבריקה של העולם החברתי וצורת הפעולה שלו. [הסבר לעניין השוויון כאידאה בלתי אפשרית]

 

ובכן, השוויון איננו מיתוס. הוא אף פעם לא היה מסוג הערכים הללו. אין כפתור אמוציונלי בנפשותיהם של רוב בני האדם שהשוויון לוחץ או עשוי ללחוץ עליו (את זה, מה לעשות, עושים יפה השבטיות, הלאומנות, האגואיזם, ההתקרבנות והכוחניות – להם יש כפתורים מובנים היטב בנפשות בני האנוש). אם כן לא מדובר פה בערך ארכיטיפי וראשוני. תעיד על כך העובדה כי מעטות באופן אבסורדי החברות ששאפו לשוויון והן רובן ככולן מרוכזות בתקופה המודרנית הקצרצרה, מאית השנייה במונחים היסטוריים (ולא נתחיל בכלל לדבר על הסיבות שהביאו, למשל, לאירועים כמו המהפכה הצרפתית).

זה פשוט כך משום שבמצב עניינים רגיל בני האדם לא שואפים לשוויון אלא לצבירה וניכוס ברמה החומרית; ולייחוד, התעלות והתבלטות ברמה החברתית-סמלית. זה סביר שהמדכאים והעריצים לא ישאפו לשוויון, אבל גם המדוכאים לא שואפים לשוויון.

הפועל המושפל והרמוס שואף יום אחד להיות בעצמו בוס ולהעביד אחרים תחתיו; רבים ממאות מיליוני אנשי הקאסטות הרמוסות בהודו מתנגדים לרפורמות חברתיות ושינוי השיטה, שהרי אולי בגלגול הבא יוולדו כטהורים; וקבוצות מדוכאות מצביעות במקרים כה רבים בעד כוחניות לאומנית על חשבון העצמה סוציאלית שלהן עצמן. וכך גם שיר ההלל של המעמד הנמוך בישראל, שנקרא בשמץ מודעות עצמית "אשליות", מתרפק לא על חזון של שווין אלא על זמן בו יוכל הגיבור: "לא לעבוד לעולם, לא לשרת שום אדם" –שבעולם הממשי זה כמעט בהכרח אומר שמישהו יעבוד בשבילו, ישרת אותו. אבל את זה פחות נעים לומר, ויש הכרח אידיאולוגי להדחיק את הצד הזה של חלום האדנות.

כמובן שבצורה הזאת לא פלא שיש תמיהה איך זה לא יתכן תיקון החברה. תיקון החברה במובן השוויוני הזה נתפש כתיקון טבעם של בני האדם – ואת זה, אם בכלל, ניתן לעשות רק בכפייה טוטאלית. עם המשחק החברתי הוא תמיד משחק של ריבוד ומידרוג אנשים, השוויון הוא קריאת "שוברים את הכלים ולא משחקים". אנשים לא אוהבים להפסיד במשחק החברתי, אבל הם מסוגלים הרבה פחות לתפוס את האפשרות שהם לא ישחקו כלל.

ולכן אם השוויון הפך לערך, זה לא מהמקום הרומנטי והפיוטי המחפש תדיר כפתורים בנפשות ללחוץ עליהם. השוויון הפך לערך משלוש סיבות סיבות: הבנה אינטלקטואלית של מניפסטים כגון זה המארקסיסטי; שתיים כשניתן היה לתמרן אותו לכל מיני מקומות רגשיים אחרים לא הכי בריאים (משנאת האליטות ועד גאווה די לאומנית של הפועל הסובייטי) והסיבה השלישית להתפתחות סוג "רך" של אידאת השוויון היא התפתחות צורת מחשבה חדשה יחסית המזוהה דווקא בעיקר עם הקפיטליזם – צורת המחשבה של השחקן הראציונלי היכול לבחירה ראציונלית.

מהמקום הזה, המודע יחסית, הפרגמטי יחסית, והאמריקאי מאוד, ישנה הבנה המושרשת בתורת המשחקים: משחק של סכום אפס, של אדון שלא עובד לעולם ועבד במאסר עולם, הוא חרא של משחק לשחק בו, גם אם כרגע אתה מנצח. משחק בו סיכויי הרווח גבוהים הרבה פחות, אך גם סיכויי ההפסד הטוטאלי, הרומס, ניטלים ממנו, הוא משחק הרבה יותר ראוי לשחקן הראציונלי המחושב. וכך, מתוך תפיסה אפורה ולא רומנטית זו של הוגנות רולסיאנית, הדדיות, הימצאות מעבר למסך ברזל, התפתחה השאיפה המאוזנת יותר לצמצום פערים ומלחמה באי-שוויון בוטה.

ולא על הראציונליות לבדה נשענת הנטייה הזו, יש להודות. זה נעשה בשילוב עם נטיות סימפטיות יותר, אם כי לא פעם דומיננטיות פחות, של האדם הארכיטיפי – שאיפה לחברתיות ושיתופיות, להוגנות וצדק, וגם סוג של יכולת הזדהות מינימלית עם האחר – במיוחד כשהוא מצוי בעמדת חולשה או מצוקה. אבל אסור לבלבל את הנטייה הזאת עם השאיפה לשוויון כאידאה.

למעשה ישנה הבנה אינטואיטיבית כי לא תיתכן חברה שוויונית מעצם העובדה שהמיקומים החברתיים מקבלים את משמעותם מתוך הדירוג במבנה החברתי על סקאלת הכבוד והתגמולים החומריים. ללא "חוסר שוויון", ולו קטן וסביר, הייתה השדרה המנהיגותית והניהולית של החברה בורחת החוצה ממנה או שוקעת בבינוניות. גם לזה צריך לשים לב כשמדברים על שוויון כאידאה.

ולסיכומו של עניין, מכל הטעמים הללו ברור מדוע נגזר על השמאל להישען יותר על אינטלקט מאשר על רגש. אבל גם ברמה הזו נדמה לי שעל השמאל להחליף מותג, או סיסמה. לא עוד שאיפה לכיוון אידאה של שוויון כערך כללי שקשה להתחבר אליו, אלא שאיפה המרוחקת פחות מנטיות ארכיטיפיות: אולי לאיזונים ובלמים, אולי לצמצום פערים יחסי, אולי לשוויון הזדמנויות מהותי ולא רק טכני, לזכות מימוש הדמוקרטיות כאזרח גם בספירה הכלכלית וכו'…

כל זה לא בא לפסול את הביקורת על אי-שוויון קיצוני, שלהגדרתו נקדיש פוסט אחר. וגם לא לטעון ששוויון בעולם אידיאלי זה דבר רע. זה מבחינתי בהחלט טקסט שבא יותר לטעון על בעיתיות ברמת ההסברה וברמת השאיפות הריאל-פוליטיות.

 

——————————

1. כשמדובר בנוסח כוללני על "שוויון" קשה להבין על מה מדברים. בטקסט הזה הכוונה היא פחות לשוויון בפני החוק ויותר לשוויון התוצאה, שמוצג כאידיאל שאולי לא צריך להגשים במלואו – כי זה קיצוני מדיי – אך הוא עדיין מוגש החוצה כאידיאל, שאמור להרטיט לבבות. אם כי ההבחנה בין שני סוגי השוויון היא מודרנית, וגם בתקופתינו השניים לא ממש נבדלים. אפשר אולי לדבר על שוויון בפני\בעיני החברה.

 

20 מחשבות על “יהושע סובול מתרפק על ערכי השוויון, התרפקות מסוכנת

  1. נכון שהשאיפה לשוויון אבסולוטי נוגדת את טבע האדם. אבל המחשבה הרולסיאנית היא מחשבה שגם היא נוגדת את טבעו האי-רציונלי של האדם. או בקיצור: אינה מבינה את הפתיינות ההרסנית שמפעילה החברה העכשווית על היחיד על מנת שלא יתקומם (כי אולי הוא יזכה בסופו של דבר בגלית גוטמן. לא הטעם שלי, אבל מילא). וכאן הוא תפקידם של היחידים האינדיבידואלייים החזקים המבינים מה קורה לפעול מתוך אצילות (רגש מתגמל!) ולא להצטרף לרומסים. טוב, אני אחרי כוסית עראק ואני קצת מטושטש אז אולי קצת אני לא ברור. בהזדמנות…פוסט מעניין, בכל אופן

  2. מכל ההוגים הפוליטיים החשובים של העת החדשה, דווקא הובס הוא זה שמדגיש יותר מכולם את ערך השיוויון. אבל נעזוב את זה.
    השיוויון של השמאל הוא רק אחד מהטיקטים הרבים שהוא רץ עליהם. מה בקשר לסיום הניצול של אדם על ידי רעהו? מה בקשר לשלום, ולהפסקת המלחמות ההרסניות בשירות המעמדות השליטים? מה בקשר לשחרור האשה?

    אבל כל אלו הגיגים. ועכשיו לעניינים העובדתיים: בהודו, נבחרת ללא-עקביות מאז היווסדה המפלגה הקומוניסטית בשלושה ממחוזות המדינה: קרלה, מערב בנגל ואוטר פראדש. כל המחוזות האלו כוללים יחד יותר ממאתיים מליון אנשים, שמעדיפים את השיוויון, החירות והשחרור החומרי, המטונף, החילוני והטמא, על פני הגלגולים הבאים הקדושים בדמות וישנו, או מה שלא יהיה.
    חברות בהן הפערים החברתיים-כלכליים קטנים יותר מגיעות לתוצאות מקרו-כלכליות טובות יותר. הדוגמא של סקנדינביה זועקת, אבל גם של ישראל, שמאז תכניות בית המטבחיים של פרס, פישר ושות' מדשדשת בצמיחה אפסית-וקצת (ואל תתן לששת האחוזים האחרונים לתעתע בך) בניגוד לצמיחה הדו-ספרתית של שנות החמישים והשישים. הו איזו מדינה קטנה מוקפת אויבים היינו אז.

    ובכלל, למי יש זמן לראות טלוויזיה. אנחנו עסוקים בלעבוד, ללמוד, להתארגן ולהלחם. טלוויזיה זה ליאפים עשירים.

  3. וכמובן, כשאתה מתחיל מכלום והממשלה מכתיבה את המשק, אפשר להשיג צמיחה דו ספרתית. השאלה כמה אפשר להחזיק אותה – לקיבוצים יש תשובות על זה.

    התורה של אדם סמית' אינה אידאולוגיה, אלא נסוח של חוקים שהוא גלה מהתבוננות בעולם. לכן היא נוטה לעבוד במציאות הרבה יותר מעקרונותיו של מארקס, שהתגבשו מקריאת ספרים ועבודה פוליטית.

    עקרונות השוק החופשי נכונים כמו שכח המשיכה נכון. צריך גם להתייחס אליהם בהתאם – לא לתת להם להכתיב את אורח החיים שלנו, אבל להתחשב בהם כשבונים מערכות שבאות לפצות על חוסר ההגינות והחמלה שלהם. כשעושים את זה נכון אפשר לקבל את מערב אירופה, או קנדה, או אוסטרליה. כשמתעלמים מהם מגיעים לצומת שכל מדינה קומוניסטית הגיעה אליה, של בחירה בין משק מבוקר לדמוקרטיה.

  4. "אם כן לא מדובר פה בערך ארכיטיפי וראשוני. תעיד על כך העובדה כי מעטות באופן אבסורדי החברות ששאפו לשוויון והן רובן ככולן מרוכזות בתקופה המודרנית הקצרצרה, מאית השנייה במונחים היסטוריים"
    אתה בונה את כל הפוסט הזה מתוך הנחה לחלוטין לא מבוססת שאין באדם שאיפה טבעית לשוויון (מה עם צדק, אגב? יש, אין?) וכן יש לו שאיפה להילחם למען הדומים לו. לראיה – ככה זה היה הרבה זמן.
    ובכן, אותם דברים ניתן להגיד על חופש, או על זכויות אזרח בסיסיות. האם גם הזכות לא להחשב כרכוש אינה טבעית, ארכיטיפית? כי היסטורית, נשים נחשבו לרכוש אביהן ואז בעליהן ברובה המוחלט של ההיסטוריה, ולא נתחיל לדבר בכלל על עבדים.

  5. האם יתכן שאתה מבלבל בין שוויון ברכוש ובין שיוויון ערך האדם?
    אכן, לצורך שוויון ברכוש צריך אכיפה טוטלית אבל מי בשמאל מדבר על כך?

    ולגבי ה"כפתור האמוציונאלי"- תגיד לי אתה. האם אינך מרגיש בעל ערך בדיוק כמו נוחי דנקנר? האם אין זה מקומם אותך שהמדינה מפלה בינך ובינו באפשרות להיות בריא,משכיל, אדון לשעותיך?
    בוודאי שהרגש קיים.זו לא המצאה.
    תקרא על חיי השבטים לפני המהפיכה החקלאית (סה"כ לפני 8000-10000 שנים). או שנראה לך שמתוך 3 מיליון קיום האדם רק השנים האחרונות קיבעו את הארכיטיפים…

  6. אחת מהצפון, את צודקת לגבי ההבחנה בין שוויון בפני החוק לבין השאיפה לחברה שוויונית – שוויון התוצאה.

    לגבי חברות לקט וציד, שקדמו למהפיכה הניאוליטית, אני מכיר את האידיאליזציה של חברות כאלו מנק' מבט עכשווית. אנארכיסטים אוהבים להתרפק על היו זמנים. וזה בווודאי נכון שללא עודפות, או הצבר – משום שלא מייצרים כלום – קל לחיות בלי מעמדות מובנים ומורשים ובלי אידיאולוגיה של ממש. מצד שני לא הייתי רוצה להיות אישה או חלש פיזית בכזאת חברה. הייתי מעדיף אולי את אנגליה של המהפכה התעשייתית.
    וקביעה מה הוא ערך ארכיטיפי נעשית ברמה של הפשטה. ודאי שהאנושות לא שאפה גם מי יודע מה לזכויות אדם וכו'…
    כן ניתן לראות בניתוח עומק, אני מהמר, שאיפה לצדק, להוגנות, לכבוד, לתפישה אוניברסלית של מי הוא אדם (לא רק בן השבט שלי), להכרה בערך חיי האדם (שהוא עוד אחד מהבסיסים לשוויון בפני החוק, שאיננו ארכיטיפי בעצמו אבל יושב על תשתית ארכיטיפית בריאה)

  7. קודם כל אם "ערדי" משמעו "מערד", אז אתה צריך להיות הראשון להעריך מעורבות ממשלתית אינטנסיבית, שבלעדיה האזור בו אתה גר היה חתיכת מדבר צחיח עם כמה אפקטים גיאולוגיים מעניינים.
    ומה כל כך חוקי טבע בשוק החופשי? אם ארה"ב היתה מתמידה בעקרון "היתרון היחסי" מאז היווסדה, היא היתה מייצאת היום דגים וכותנה, ולא טכנולוגיה גבוהה ומערכות נשק. אם ישראל היתה מניחה לוול-סטריט לקבוע את סדר היום הכלכלי שלה, היה אפשר לשכוח מפיתוח, והיינו עד היום הולכים לשתול עצי גויאבה ומקווים להשיג מחירים טובים באירופה. ואיזה "שוק חופשי" בדיוק הביא את ברית המועצות לירח 20 שנה אחרי שהיתה צריכה לבנות עצמה מחורבן גמור?
    הנה מאמר קצת בנושא:
    http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5395
    חוץ מזה שיש את המחקרים של כהנמן וטבירסקי על כל השלכותיהם.

    אגב, המשפט של "בחירה בין משק מבוקר לדמוקרטיה", שאני מניח שאתה מבסס על הייאק, אכן הופרכה שוב ושוב במהלך המאה העשרים. פינושה וסוהרטו, הדמוקרטים הגדולים, גם אהבו מאוד כלכלנים פרידמיניסטים שאומרים להם מה לעשות. כנ"ל לגבי כל מיני דיקטטורים נחמדים אחרים. גם עיראק היא לא בדיוק דמוקרטיה משגשגת בימים אלו. ואתה יודע מה, גם הדמוקרטיה הישראלית מוצאת את עצמה בקרב מאסף מאז מתקפת הביביזם.

  8. אפילו הייאק בעצמו לא מבטיח לנו דמוקרטיה עם פתיחת השווקים. הוא פשוט מבטיח שלא נתדרדר לסוג מסוים של דיקטטורה כתוצאה ממעורבות ממשלתית (שזה מופרך ומפגר, ניחא), אבל לא אומר כלום על חירות פוליטית שנגזרת מחירות הספקולציות וחברות הביטוח. לפחות להייאק היה את האומץ האינטלקטואלי לומר את זה, מה שאי אפשר לומר על מילטון פרידמן, או אפילו תומאס פרידמן, שקושרים את הדברים ככה שימצאו חן בעיני הנמענים שלו בוושינגטון.
    לא שזה הפריע למ. פרידמן לרוץ ללקק לפינושה, כמובן.

  9. אותי לראות שתורתו של אדם סמית עוותה ע"י המשתמשים בשמו.אדם סמית בוודאי מתהפך בקברו, בראותו איך אלה המדברים בשמו עושים בדיוק ההיפך ממה שהוא כתב והזהיר כנגדם.(מונופולים,קרטלים,וכד').אדם סמית גם כתב את
    : The Theory of the Moral Sentiments.
    אבל משום מה ממעטים להזכיר את הספר הזה של אדם סמית.לא פלא.לא מלמדים את הספר הזה בחוגי הכלכלה.למעשה,מלמדים רק גישה חד צדדית אחת.

    http://www.yesod.net/hevra/9/9-4.htm

    http://www.adamsmith.org/smith/tms/tms-p1-s1-c1.html

    http://www.pcdf.org/corprule/betrayal.htm

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3332952,00.html

    ותורתו של מרקס,לטענת המרקסיסטים , למעשה עוד לא יושמה.

    המגיב לנין מסביר.כאן:

    http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5661

    http://www.yesod.net/yesod/archives/2004/12/post_76.html

    All for ourselves, and nothing for other people, seems, in every age of the world, to have been the vile maxim of the masters of mankind.

    Adam Smith.

    The Wealth of Nations

  10. ביקורת מצויינת על מאמר מצויין. ואולי כאן הסוד: במתח הזה, במה שמכונה אצלנו 'דיאלקטיקה', בין ערכים מופשטים לבין תהליכים פוליטיים מתישים ומיאשים שאמורים להוביל למימוש אותם ערכים. ובתווך בין זה לזה, יש את המתח כאמור, והמתח, כמו מתח בסוללה, הוא דבר חיובי, כי הוא מייצר זרם, או כוח. והנמשל אני מקווה ברור: שוויון הוא ערך נשאף, לא מוחלט, וככזה הפעולה הפוליטית המובילה אליו היא כל מה שכתבת בסוף. ויודע מה? גם הסיום של סובול תומך בזה. ובכלל, כשרובנו אומרים 'שויון' אנחנו מתכוונים ל'שויון ערך האדם' או לשוויון הזדמנויות ואז ממילא יש סיכוי גדול יותר שלא ניפול במלכודת הדוגמה הבלתי מושגת, השקרית, התוקעת את התהליך ולא מזינה אותו.

  11. הפוסט מרתק ומעורר מחשבה, אבל אני לא מבין מאיפה בדברים של סובול אפשר להבין שהוא מכוון לאיזה שיוויון אוטופי ולא טבעי. הוא מדבר על שוויון ערך חיי האדם, והניסוח הזה מדויק לעילא.

    איתי, לא הבנתי גם מה רע בשאיפה לאפשר לימודים חינם כולל תארים שלישיים. נראה לי שזה אינטרב חברתי מובהק שיחזיר את עצמו גם כלכלית. כל דבר שיחזק את היסוד המשכיל בחברה הישראלית צריך חהתקבל בברכה.

  12. נתי, אני אסביר לך, הכוונה שלי בטקסט הזה היא במובן מסויים מהכיוון ההסברתי: כלומר כשאתה מנגן על ערך השוויון בניסיונך לשכנע לכיוון אג'נדה שמאלנית, אתה מנגן על ערך לא נכון.
    זו לפחות דעתי.
    כי בדיבור כוללני על "שוויון" אנשים לא מבינים את המונח הזה כשוויון בפני החוק או כשוויון הזדמנויות. אלו, כיביכול, קיימים גם בקפיטליזם המתקרא דמוקרטי. אנשים מבינים זאת אם כן כשוויון התוצאה. ורוב מכריע מבני האדם לא רוצה בשוויון התוצאה, בז לשוויון התוצאה, נרתע משוויון התוצאה.

    זה שהקפיטליזם בימינו לא מספק לא שוויון בפני החוק ולא שוויון הזדמנויות ולא מהות דמוקרטית בשדה הכלכלי, והעובדה שזכויות האדם נעצרים במידה רבה בשערי המפעל, זו הבעייה החמורה שעליה צריך לנגן

  13. אז מדובר בעניין סמנטי קטן שנוגע לטקטיקה, לא למהות. אכן, ראוי להדגיש שהשאיפה היא ליחס שוויוני כלפי ערך חיי האדם, מהרש ועד העשיר.

    ועם זאת, הבעיה גדולה עוד יותר – שטיפת המוח שיכנעה רבים שהקפיטליזם ניצח סופית והוא האפשרות היחידה (בייחוד משוכנעים אלה שמרוויחים טוב..). לשם כך שווה אולי לנקוט בשפה באופן שהצעת פעם-פעמיים, עם דגש על נזקי הקפיטליזם בכל התחומים, אם כי בכל מקרה בשלב שני יהיה הכרח להציע אלטרנטיבה על דרך החיוב.

  14. לפי סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ביוני 2007 יוצא ש 59% מהישראלים מעדיפים סוציאליזם על קפיטליזם.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3409013,00.html

    וקח בחשבון שזו שאלה שמנוסחת באופן תיאורתי ומעצבן. אני מתאר לעצמי שאם השאלה היתה על העלאת שכר המינימום, ביטול חוק ההסדרים או תקצוב החינוך ושירותי הרווחה, המספרים היו גבוהים בהרבה.

  15. דג – ערד אמנם קמה כיוזמה ממשלתית, אבל בדומה לקיבוצים ערד נובלת מרגע שהממשלה סגרה את הברז שהחזיק אותה בחיים. בארה"ב יש לא מעט ערים באיזורים קשים ומבודדים יותר מערד שקמו ומשגשגות בלי התערבות ממלכתית: לאס וגאס, סנטה פה, פניקס.

    חשבתי שהיה ברור מההודעה שלי שאני לא תומך בקפיטליזם טהור. אני מסכים שיש מקום להתערבות ממשלתית מושכלת במשק, ויש מקום עכשיו לתיקון שמאלה אחרי תקופת ביבי, שהיתה חיונית כשלעצמה. לדוגמה – בנית תשתית רכבות, במקום להפריט את תשתית הכבישים. אם לחזור לדוגמה של ערד, רכבת שתקשר אותה למרכז היתה פותרת הרבה מאד מהבעיות שלה. (לזכותו של נתניהו, הוא דוקא דחף תשתית כזו.)

    לגבי הסקר, מפליא אותי שאתה בכלל מביא את זה כנימוק. איך הגדיר הסקר ואיך הגדירו המשיבים מה זה סוציאליזם ומה קפיטליזם? אין לזה שום ערך מעבר לאייטם בצהובון אינטרנטי.

    וברה"מ, אגב, לא הגיעה לירח. ארה"ב הגיעה לירח, והצליחה לעשות את זה בלי להפוך לאחד המשטרים החשוכים בהסטוריה. תמיד מפליא אותי אין אותם אנשים שמגנים את ארה"ב על ויטנאם או עירק מגלים סמפטיה למשטר מדכא, אימפריאליסטי ואולטרא-רצחני כמו ברית המועצות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s