אובססיית הסיגנון ומשבר האסתטיקה אתיקה

בחינת העולם מתוך מכוונות לסיגנון, או אובססיית הסיגנון (להבדיל מאופנתיות גרידא), זה חלק מהתאורים שעלו לי בראש אחרי שיחה עם חברה טובה, ניירוטית, עירונית כמו המוות ומדוכאת. כשלוחצים אותה לפינה היא מגדירה את עצמה כבעלת חוש חזק מאוד לאסתטיקה. כמה כאלו שהכרתי…

החוש החזק הזה לאסתטיקה, שהוא, כך נדמה, אלמנט דומיננטי של החיים במרקם אורבני מודרני, כנראה גם תורם לא מעט לדכאון של חברתי היקרה. אבל היא בהחלט איננה עוד אחת.

מדובר בבחורה גאונה, ללא ספק מוח אנליטי ולוגיקנית דגולה (תכונה שנחשבת די גברית). היא גם לא אישה שטחית: יש לה מודעות פוליטית וביקורתית חריפה, וחיבה לפילוסופיה ולתיאוריה של התרבות. מצד שני, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא גם חייבת שכל דבר בחייה יהיה מסוגנן: מהבגדים, דרך הקסדה של הקטנוע ועד לבני הזוג, הכל נמדד דרך פריזמת הסיגנון.

וכשזה מגיע לבחירת בני זוג, זה כמובן מסב לה כאב גדול, שכן מה שמסוגנן נכון הוא כמובן לאוו דווקא מה שנכון. אבל הבחורה מתעקשת שסיגנון הוא משהו שחשוב לה נפשית, זו לא רק מניירה חיצונית, או סוג של קורבנות אופנה. ובהתאם היא גם לא מקבלת את החלוקה הזאת לאתיקה מול אסתטיקה – הכל אפשר לקרוא בצורה אתית, ולחילופין בצורה אסתטית. גם למוסר אסתטיקה משלו; גם לצבעוניות יש איכויות הנתפסות כאתיות. לפחות לדעתה.

זו אחת ההכחשות המדהימות של ימינו. אולי ה-תסביך של החיה האורבנית. במובן הזה טיים אאוט הוא סוג של מעריב לנוער לנערים עד גיל 35 פלוס.

כדאי לנסח את הקונפליקט הזה מחדש: לא "אתיקה מול אסתטיקה", אלא "מכוונות לתדמית לעומת מכוונות להתאמה נפשית-מוסרית". מכוונות לתדמית יכולה להיות גם לפסיכולוג, ומכוונות להתאמה נפשית-מוסרית יכולה להיות גם למעצב. כך שהמטרה היא לא לזנוח את החוש האסתטי, אלא להפוך את המכוונות לתדמית, להקרנה החוצה, לשנייה במעלה.

הבחורה לא נכנעה, היא הבטיחה לי שאין לה שום מכוונות לתדמית. הסיגנון מיועד לה, אפשר אולי אפילו לקרוא לו נרקסיסטי, או שניתן לראות בו אוטו-סוגסטייה, הוא מקרין משהו אבל כלפיה עצמה, כך שהוא לא ממש מיועד לעיניים חיצוניות – אולי רק לעיניים חיצוניות מדומיינות. וכמובן, זו הבעייה במכוונות לסיגנון.

גם ללא האלמנט התדמיתי, ניתן להגדיר מכוונות לסיגנון כך: בחינת הדברים ביחס למתאם שלהם לסט של תבניות צורניות הנתפסות כ"יפה", כ"נכון", כ"קיצוני" או כ"נשגב". רצוי שהדברים הנבחנים ונשפטים יהיו ווראיינט מרענן של אותם תבניות, ולא התבניות עצמן. וכן, בדרך כלל יהיו אלו תבניות מן המוכן, כאלו הנחשבות מראש למסוגננות, ולא תבניות שיצר הסובייקט המכוון סיגנון.

לעומת זאת את המכוונות להתאמה נפשית-מוסרית ניתן להגדיר כך: בחינת הדברים ביחס למתאם שלהם לסט של צרכים רגשיים, מבנים נפשיים ונטיות ערכיות, תוך כדי איזון סביר ושביר בין מגמות סותרות.

ניתן לראות שגם אם הנטייה לסיגנון היא אכן צורך נפשי, הרי שהיא רק צורך אחד. אבל הצורך הזה תובע את הבכורה בתרבות הנוכחית, ומשאיר יותר ויותר אנשים לא מסופקים ורדופים על ידי הצורך לקבל מנת סיפוק קצרת מועד מעוד וואריינט מוצלח של תבנית הנחשבת למסוגננת.

אם אפשר לעשות לחברה טיפול פסיכו-סוציולוגי (האינטראקציוניזם הסימבולי יכול לשמש פה כלי נהדר), אני מאמין שזה התסביך המרכזי של החברה העירונית כיום, מתוחזק כמובן על ידי רכבת הצריכה ותקשורת ההמונים.

אבל אפשר להיגמל מזה. אני כבר שנה לא נגעתי בחרא הזה. באמת.

5 מחשבות על “אובססיית הסיגנון ומשבר האסתטיקה אתיקה

  1. וכתיבה בבלוג, הצגת רעיון שלך לקהל קוראים, היא לא "בחינת הדברים ביחס למתאם שלהם לסט של תבניות צורניות הנתפסות כ"יפה", כ"נכון", כ"קיצוני" או כ"נשגב". "?
    או שאתה תשיב לי שהפוסט לא ממוען לעיניים חיצוניות אלא רק לעיניים חיצוניות מדומיינות שתואמות את סט הצרכים הרגשיים והנטיות הערכיות שלך?!

    רוצה לומר, קבעת עמדה לגבי "החברה היקרה" שלך וכנראה ששום טיעון מאלה שהיא תעלה לא יגרום לך לראות שההפרדה שאתה עושה בין סגנוני לנפשי-מוסרי, היא דיכוטומית וחד ממדית.

  2. הנטייה לסיגנון יתר היא נסיון להשליט סדר בעולם כאוטי, שתאפשר תחושת שליטה מזוייפת. זה יכול להיות מצחיק, כשחושבים על ההתאמה הנדרשת של המיועד לדקורציה הקיימת של הסלון – כיסוי הספה, השטיח, הרישום שהיא קנתה אי אז בשוק פשפשים פריזאי; אבל זה גם עצוב, כשההתאמה הנדרשת יוצרת חלל מובנה לתוכו הוא אמור להיכנס, כמו החלק האחרון בפאזל של אלף חלקים, משמע, אפס גמישויות. יותר עצוב ממצחיק.
    בכל מקרה, זה כתוב מעניין, ומאד אורבני. מי שגר בטבע יודע שהכל משתנה כל הזמן. התבנית משתנה.

  3. אורית, ההפרדה שאני עושה היא אכן דיכוטומית וחד-מימדית כמו התפיסה שלי, כשאני מיטיב להעמיק בה עד הקצה.
    יהיו כאלו שיקראו לזה חדות, ולא חד-מימדיות, אבל זה כבר ויכוח אחר…

  4. ועוד יותר מעניין (בכלל בקריאת בלוגים) : באיזה חרא לא נגעת השנה?

    ודיכאון של חברה, אם זה דיכאון ואם היא חברה, זה עצוב. משהו בשורה שלך: 'גם למוסר.. גם לצבעוניות..' הזכיר לי את השורה של אלתרמן: 'גם למראה נושן יש רגע של הולדת'. אולי השיר יעשה לה טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s