אבי כהן, מאבקו האמיץ בבעלי ההון וחולשתה של חברה אזרחית מפוצלת

למי שפיספס את התזכורת על הצורך לאיחוד כוחות במאבקים חברתיים-סביבתיים:

אבי כהן הוא פעיל הסביבה המיליטנטי ביותר שיכלו כרישי הנדל"ן בשרון לדמיין בסיוטיהם. ילד המעברה שהפך לדוקטור לפיסיקה נלחם בהם בישיבות מועצה, ואחרי חילופי צעקות וקללות גם מצליח מדי פעם לסכל את תוכניות הבנייה שלהם בדקה ה-90. הם, בתגובה, מגישים נגדו תביעות דיבה, תלונות במשטרה והופכים את חייו לגיהנום. סיפור על דון קישוט עם פה גדול

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=867766&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

6 מחשבות על “אבי כהן, מאבקו האמיץ בבעלי ההון וחולשתה של חברה אזרחית מפוצלת

  1. הסובלים העיקריים של הבעיות הבטחוניות.בגלל הבעיות הבטחוניות,נושאים חשובים אינם נידונים על סדר היום,ונדחים לשוליים.למשל הנושאים שהובאו בכתבה.נושאים חשובים ביותר,המשפיעים על איכות החיים של האזרחים,ואשר ממשיכים להגדיל את ההון של אלה המקושרים לשלטון.מצב המגביר את האי שיוויון בחברה.
    כל הכבוד לאבי כהן.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=674603&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0

    הצלחתה המסחררת של דת ההפרטה בישראל טעונה הסבר. כיצד מוכן ציבור משכיל, דעתני וערני כמו הציבור הישראלי להעניק כך, על מגש של כסף, את חלבו ודמו לקומץ עשירים ומקורבים? איך זה שחברה שאחד מסמלי המפתח של תרבותה הוא הסלידה הקולקטיווית מהתיוג "פראייר", משתפת פעולה עם נישולה הסיטוני מכל כך הרבה הון חומרי, סמלי ותרבותי?

    יש שיחפשו את ההסבר בסלידה שעוד נותרה כאן מהכוח המוגזם שהיה בעבר לזרועות השלטון על חיינו. אחרים ידברו על סגידת התקשורת לסיפורי הצלחה ועושר, ועל הבידול שהיא יוצרת בין חייהם הפרטיים, המושלמים כביכול, של הטייקונים כמודל להזדהות ולחיקוי, לבין חייהם העסקיים שבמקרים רבים מבוססים על עושק משאבים שפעם היו של הציבור.

    אך יש הסבר שלישי, שאינו סותר את הקודמים ומספק חוליה חסרה בניתוח הפראייריות הישראלית בתחום ההפרטה. הצלחתה הפנומנלית של דת ההפרטה בישראל מתאפשרת בגלל התנהלותה במחשכים, ומתבססת על כך שתשומת הלב הציבורית והתקשורתית מוקדשת לסינדרום "מדינה במלחמה". סינדרום זה, הן בגרסתו המקורית (מלחמה דרמטית וקצרה כל כמה שנים), והן בגרסה העמומה יותר ("שלומלחמה") שהפיקו כאן אריאל שרון, שאול מופז ורמטכ"ליהם, הוא הגורם שמכונן את חיינו. הוא לוכד את הדיון הציבורי לתוך קונצפציה שקובעת כי תפקידה העיקרי – אולי היחידי – של המדינה הוא הגנה על עצמה מפני מי שזוממים כל בוקר להשמידנו. 60 שנה של התניה כזאת לימדו ישראלים רבים להתייחס לחינוך, בריאות, סביבה, רווחה, תחבורה, ועתה גם לאכיפת החוק – כאל נושאים משניים, לעתים אפילו כאל מעמסה המפריעה ל"מדינת הביטחון" לעמוד במטלה המרכזית שלה.

    כך חמקו התחומים הללו, שמשפיעים על חיינו לא פחות, ולפעמים הרבה יותר, מסוגיית הביטחון, לעולם דמדומים שמתקיים הרחק מהפוליטיקה והתקשורת. ובאזור הדמדומים הזה יכולים בעלי ההון ופקידי האוצר – שתי קבוצות שמאמינות באמת ובתמים שהמדד היחידי לטיבה של חברה הוא היעילות, הקשורה באופן בלתי נפרד לרווח – לבצע ביניהם עסקאות קנייה ומכירה בלי הפרעה.

    החיים, כידוע, קורים בזמן שבו אנו מתכננים דברים אחרים. בישראל, הידרדרות החינוך מלבן לאפור, שחיקתה של מדינת הרווחה, דעיכת השירות הרפואי לעניים, הנזק המחליא לסביבה ועוד הרבה דברים רעים – קרו וממשיכים לקרות בזמן שאנו מכינים עצמנו לעוד סיבוב של הרג מיותר מול הפלשתינאים, או האיראנים, או הסורים או החשוד הבא – אמיתי או מדומה. "מדינה במלחמה" זה טוב מאוד לעסקים אבל רע מאוד לציבור.

  2. אזרח, המשך לטבקבק את מרכולתך הרעיונית. אולי משהו מזה יתפשט אל מעבר לביצת המודעות החתרנית והפסאודו-חתרנית איש שם בין "רשימות" לפלורנטין.

  3. לא הבנתי, "מדינה במלחמה" זו מין הפקה קונספרטיבית בשירות בעלי ההון? חייבים לציין שנסראללה, החמאס ואחמדניג'אד משתפים פעולה באופן מרשים עם ההפקה הקפיטליסטית הנ"ל.

    יכול להיות שיש כאן משהו אחר: אחרי שהבהירו הפלשתינאים באופן ברור שהמונחים שיצרנו בינינו לבין עצמו לא מעניינים אותם כלל (לדוגמה, הם לא מגדירים "כבוש" כשטחים שנכבשו ב 67 אלא כנוכחות ישראלית כלשהי בין הים לירדן, או: הם לא מבחינים ממש בין הימין או השמאל הישראלים, וציונים באשר הם מקובלים עליהם כאויבים נצחיים), אחרי שהסכמי אוסלו קרסו בצורה שהביאה את כולנו, ישראלים ופלשתינאים, למצב גרוע אלף מונים מכפי שהיה לפניהם, גורמים מסוימים במה שקורא לעצמו "מחנה השלום" מחפשים סבות נעלמות לחוסר היכולת להגיע להסכם. כמו שקרה לא פעם בהסטוריה, תאוריות קונספירציה מוזרות עולות וצצות להן.

    כדאי להזכר בעובדה שבעלי הון למיניהם בישראל בדרך כלל תמכו בהסכמים כמו אוסלו (הפרטים אצל שמעון פרס) ובכלל, אחד הדברים החשובים לגלובליזציה הוא שקט תעשייתי. לקפיטליזם העולמי והמקומי יש אינטרס חזק מאוד שישרור שלום במזה"ת, ולא להיפך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s