אין תודעה שאינה כוזבת

פוסט עדכון לפרוייקט (ההיפו)תיזה הפתוחה (הקשורה ללימודי תואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה) בדבר השמרנות הארכיטיפית. בפוסט הראשי עודכונו הנקודות והנושאים הבאים:

 

דיאלקטיקת התודעות הכוזבות: כיצד כל תיאורייה-מכוונת-היבט-מצומצם מנסה להציג את שאר ההיבטים כזניחים, שטחיים, מלאכותיים, תוצרי אשלייה או לא רצויים. וגם על הנקודה הישראלית בתודעת השמרנות הארכיטיפית.

 

ההוספה:

התפתחותה של שמרנות ארכיטיפית כתודעה רחבה (והנקודה הישראלית):
מדוע נחשבים רעיונות מסויימים למרתקים, אמיצים ורעננים מבחינה איטלקטואלית? לרוב זה לא בגלל שהם באמת חדשים, אלא משום שבחברה מסויימת ובזמן נתון הספיקו כבר לשכוח אותם במידה מספקת כדי להתרגש פתאום מאמיתותן המחודשת. במילים אחרות הרעיונות הללו יצאו מהאופנה ונחשבו למוקצים. לאחר מכן השתנו קצת הנסיבות והנה הם שוב רלוונטיים במלוא הדרם. במובן הזה לדבר על קולקטיוויזם כסולידריות חיונית בארה"ב האולטרה ליברלית זה נושכני ממש כמו לדבר על סגולות האינדיווידואליזם השואף לחירות, קניין ופרטיות בתוך קומונה סוציאליסטית בשבדיה של שנות ה-60.
הדינמיקה הזו קשורה למה שאכנה כדיאלקטיקת התודעות הכוזבות. על אף שלא תמיד נעשה שימוש במושג המארקסיסטי המדוייק הזה, זרמים מחשבתיים רדוקציוניסטים רבים יראו לכם כיצד מהותם של בני האדם נוגעת להיבט מסויים וכל שאר ההיבטים הם רק כסות שטחית, או ניגזרות של אותו מישור מהותי. המארקסיסטים יראו שהכל מאבקי מעמדות, גם מה שנראה בטעות כמו משהו אחר לגמרי; ההוליסטים יראו לכם שהכל אחד כי לצד אשליית ההבדלים הלא חשובים יש גם דמיון ואחדות; הפונקציונליסטים יסבירו מדוע כל השאלות המטאפיזיות המדומות הן רק הצדקות מאוחרות לפונקציות תועלתניות; הקולקטיוויסטים יראו כיצד כל חזות של אינדווידואליות היא רק כסות להיות חלק ממרקם קבוצתי וכן הלאה…המשותף להן הוא הצגת היבט אחד כתודעה כוזבת והיבט אחר כעמוק ונצחי. בדרך כלל הרטוריקה הזו משכנעת מכיוון שבפרספקטיבה ההיסטורית בה היא נוצרת יש לפתע שינוי בנסיבות ש"מגלה" ו"חושף" את טבעם האמיתי של הדברים. כך, למשל, המהפכה התעשייתית "חשפה" את יסודיותו של מאבק המעמדות ומשבר הליברליזם והאינדווידואליזם "חשף" את הקדימות של הזהות החברתית על זו האישית.

כדי להבין שבדיאלקטיקת התודעות הכוזבות יש הרבה כזב, צריך לחוות מספיק מהן, בזמן קצר יחסית, על מנת לפתח מודעות מפוכחת. אם בתקופת חיים קצרה יחווה אדם מספיק משברים תפישתיים, כולל משברים הכוללים ניסיון להתייצב על דרך האמצע, לבסוף הוא יטה להבנה האינטואיטיבית יותר או פחות כי שני הקטבים הרעיוניים שפעם האמין בקדימותו של אחד מהם נמצאים במתח רעיוני מתמיד.

זה לא אומר שאחד מהקטבים לא דומיננטי, חשוב, או רצוי יותר מהקוטב השני, רק שהוא לעולם לא יצליח לפנות את הזירה ולהיות העיקרון השולט ביד רמה. לעולם לא תיהיה הגמוניה רעיונית מוחלטת של קוטב אחד על זה השני.ולעולם לא יוסר המתח.

מהסיבה הזו ישראל היא קרקע פורייה במיוחד לתודעה שמרנית-ארכיטיפית: התהפוכות התפישתיות שעברו על המדינה הקטנה הזו רק ב-50 שנה האחרונות, הזהות המסוכסכת שלה והשאלות הנוקבות הרבות שמעלים החיים בה מעוררים תחושה שהכל חוזר על עצמו מבלי שנוכל לגבש מדיניות אחידה על סמך הסכמה, ואפילו זו ההסכמה הדמוקרטית. חוסר היציבות התפישתי, המובנה כבר בשאלות בסיסיות הנוגעות לזהות המדינה ולאופייה, מאפשר את ההבנה שנועדנו לחיות במתח טבעי ורק במסגרתו נוכל לחפש הרמוניה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s