השמרנות הארכיטיפית

פרוייקט ההיפותיזה הפתוחה
[עדכון ב-15.06.08]

הטקסט הנ"ל התחיל עם ההרהורים הראשונים על כיוון לתיזה בלימודי הסוציולוגיה. מהר מאוד הבנתי שהוא התפתח למימדים רוחביים מדיי, רב-תחומיים מדיי ושהוא לא בדיוק  סוציולוגיה. בינתיים הוא שוכב מאובק, מקווה להתעגן טוב יותר בתיאוריה ובמקרים קונקרטיים.

הטקסט מכוון בעיקרו לשמש כמודל, הוא לא נועד להיות בגדר תיאוריה מסבירה או  שיקוף מדוייק  של הדרך בה פועלים "הדברים כשלעצמם", בעולם החברתי, שהיא תמיד מורכבת יותר ונגישה פחות. הוא מכוון ללכוד אפשרות פרשנית נפוצה, אין מטרתו להיות פרשנות מחייבת. לכן הוא שייך יותר לתחום ההסברה, מאשר לתחום החקירה החברתית או הפילוסופית – דרך להכיל קונפליקטים חברתיים יסודיים.

———-

דילמות יסודיות לא נפתרות:

בפשטות ניתן לומר כי השמרנות הארכיטיפית, בניגוד לשמרנות רגילה, איננה נוגעת לדבקות בערכים או אידיאלים, אלא היא הכרה במתח התמידי הטמון בקונפליקטים בין ערכים (ולמעשה מושגים) הנעים על מספר צירים שחוזרים על עצמם. ניתן אף לראות את השמרנות הארכיטיפית כמחוייבות למתח זה, ולמינעדים הערכיים הנגזרים ממנו.

המתח הזה מתגלה כשאנשים נוטים לפתע לנסות ולדבר בצורה של טיעונים סדורים – כלומר מנסים ליצור מבנה הגיוני ולכיד לטענותיהם הרעיוניות, וחורגים, אם כי במרבית המקרים באופן חלקי ביותר, משפת היומיום שמטאפורות חווייתיות (embodied metaphors), אי-סדירויות מופגנות ורגשות מוטמעים בתוכה. כשאנשים מנסים לשכנע בצורה כזו, ומעניין לבחון מתי הם חשים צורך בכך, הרי שנוצר מבנה ניגודים מעניין.

כשעוברים למוד זה של שפה וחשיבה, מנסים בני-האדם, לעיתים במידה מגוחכת של הצלחה, ללכוד ערכים במושגים אנליטיים, מוגדרים מאוד. גם אם לא ניתן להסכים על ערכים אוניברסליים "נכונים", השמרנות הארכיטיפית, מניחה לצורך המודל שלה כי ניתן במוד זה של חשיבה למצוא תבניות אוניברסליות במתחים שבין ערכים הנתפשים כמנוגדים, כלומר למצוא מינעדי ערכים אוניברסליים. ופה טמון כוח נגד מסויים ליחסיות התרבותית, מבלי לפסול אותה לחלוטין.

כלומר, במקום לשאוף לסט כזה או אחר של ערכים, שואפת השמרנות הארכיטיפית להבנה ומודעת לשיווי המשקל המתוח בין ערכים יסודיים מנוגדים, ערכים הנמצאים במאבק תמידי. רצון לפתור מאבק ערכי יסודי כלשהו על ידי פתרון יסודי וקבוע, הוא בגדר מאמץ עקר שמסוכן להתאהב בו.

השמרנות הארכיטיפית קשורה למגמה נוספת, "השמרנות המופשטת", שהיא שמרנות ביחס לתבניות התנהגות ומבני-עומק חברתיים יסודיים ומופשטים, להבדיל משמרנות הדבקה במאפיינים החיצוניים שלהם. למשל תמיכה נלהבת בערכי המשפחה, כשלכותרת הזאת נכנסים בהחלט גם משפחות חד-מיניות, או תצורות אחרות פחות מסורתיות של משפחות. אמיל דורקהיים, לדוגמה, יכול לשמש כמופת לשמרן מופשט ביחסו החיובי לדת כהפשטה של החברה (כשלקטגוריה זו הוא מכניס את הנאורות ואת אידיאל "כת האדם" שהוא מייחס לה).

כתפישה חברתית רחבה, בנקודה הזו העניין מוצה למדיי וניתן לבחון אותו בעיקר דרך אופני השפעתו על החברה, התרבות והמימשל. אבל מתפישה פופולרית זו ניתן לגזור מודל עמוק יותר שאיננו בגדר תיאוריה חברתית הניתנת – נכון להיום – לאישוש מחקרי, וגם אין מדובר בהגות שניתן להגן עליה ללא עוררין. מודל פירושו דרך להסביר תופעות חברתיות בצורה טובה וכן, מודל המאפשר גם שיטות שיכנוע וצידוק חזקות, ככלי להסברה של עמדות חברתיות, ועיגונן – הוא נמדד באופן פרגמטיסטי, על פי יכולתו ליצור הסכמה. במילים אחרות הוא נמדד לפי הראציונליות התקשורתית שלו (ראו אזכור של המושג האברמאסי בהמשך).

מודל להבנת העולם החברתי:

כמודל שיכול להסביר את העולם החברתי, אותו אני מנסה לפתח, השמרנות הארכיטיפית מורכבת מאוד, והיא יונקת מנטיות הגותיות רבות שקדמו לה.

מודל זה עוסק בזירה הנוצרת כשאנו מצמצמים את החוויה האנושית המורכבת (הדורשת חקירה פנומנולוגית) לתוך הפריזמה הצרה של החשיבה המושגית. במיוחד נכון הדבר כשמדובר במושגים שאינם מצביעים על דבר מה פשוט (בין אם מופשט או כזה הנתפש בחושים), אלא על מושגים שנטענו במשמעויות חברתיות מורכבות וחזקות, ושכלפיהן אנו מפעילים שיפוט ערכי גם שלא במודע. בשדה הזה המושגי-אידיאולוגי בהגדרתו אנו נוטים להפוך את החוויה האנושית המורכבת לבינארית. ונדמה שלשדה הזה מתאימה עדיין התאוריה הסטרוקטוראליסטית הישנה והמותקפת – ודאי שניתן לבצע פירוק לחלוקה הבינארית, אך זה לא סותר את העובדה האמפירית שיש לנו נטייה לבינאריזציה ראשונית של מושגים אידיאולוגיים. בתוך ההמשגות הללו, הכוונה בעיקר לכאלו הנתפשות על ידינו כמכוונות לנטיות היסודיות יותר של בני האדם (המשגות הטמונות דווקא במונחים כלליים מאוד כמו: "שאיפה לחופש" או "היעדר הגבלות"; ומנגד "מסגרת", "יציבות" או "ביטחון קיומי", וכו'). אלו יקראו המשגות או נטיות ארכיטיפיות.

אם כן לצורך המודל נראה המשגה מסוג זה כבעלת זיקה כלשהי – לאוו דווקא הוראה מדוייקת (דנוטציה) – לתכונה האנושית אליה היא נתפסת כמתייחסת. זה אומר, למשל, שנניח – לא במנותק ממצב ההגות והמחקר הקיימים – כי המושג "חופש" מבטא את ו\או מבנה את ו\או מגיב לנטייה היסודית לחופש בתרבות האנושית. ולפיכך במודל זה נצמד לתפישה הרואה את מבנה השפה כמרמז על מבנה התודעה והנטיות הבסיסיות שלה. ומכאן שהנטיות הארכיטיפיות, עבור בהמשגות הארכיטיפיות, כוללות את מכלול פועלה של התודעה (וההמשגה), יש בהן: תפישות, דרכי הסתכלות, ערכים, דימויים של תצורות פעולה (אסטרטגיות פעולה), שאיפות וצרכים יסודיים. נטיות ארכיטיפיות לדוגמה: השאיפה לביטחון קיומי, או תפישת עולם שמאמינה בבחירה חופשית.

ולבסוף נראה במושגים יסודיים אלו חלק ממערכת סימנים עם פוטנציאל אוניברסלי – מערכת סמיוטית ארכיטיפית, הזמינה לניתוח מבני (סטרוקטוראלי). לפי המודל השמרני-ארכיטיפי, המערכת הסמיוטית הזו מציבה בהמשגה ניגודית, בינארית, זוגות זוגות של מושגים, כלומר של נטיות יסודיות. הצבה ניגודית זו היא פרי מבנה התודעה האנושית, והאינטרקציות האינטרסובייקטיביות של פרטים וקבוצות בחברה, היא אינה הכרח לוגי.

דוגמה להמשגה בינארית כזו ניתן לראות למשל בניגוד המושגים (או השאיפות ל) חופש-מסגרת, הנתפסות ע"פ רוב כניגודיות. נכנה ניגודים אלו "קונפליקטים ארכיטיפיים". והם ישמשו לנו במודל ככלי על מנת לבחון את ההתנהגות והתפיסה האנושית (ואולי, בהסתייגות, אף את המהות שלה). כמובן, בפועל קונפליקטים אלו הם שחקנים במאבק כוחות ואינטרסים חברתי, שיחסי כוח ושליטה שזורים בו. הם אינם רק קונפליקטים עיוניים-ערכיים כשלעצמם.

עם זאת ניתן לומר כי קיים פוטנציאל, קוגניטיבי או הכרתי, לתפוס כל קונפליקט אנושי כוחני, כאילו הוא נסוב סביב המתח בין מושגים מופשטים, בסיסיים, לרוב "ערכיים", המוכרים לכולנו. ככל שמדובר בקבוצות, הרי כוח הלכידות החברתי מחייב התקבצות סביב מושגים (תפישות) אתיים-מלכדים. ככל שמודעים פחות למניפולציה של המושגים המופשטים, כך קל יותר לבעלי הכוח להציג את הקונפליקט כערכי באמת – כמדבר בשם ערכים הקיימים במנותק מההכרה ולא בשם מושגים (קונספטים) שהם תוצריה. לבסוף, ככל שמודעים פחות לתהליכים הללו, קל יותר לחשוב כי הקונפליקט הינו רק על ערכים, ולא, במידה כזו או אחרת, על יחסי כוח גולמיים. כל זה לא אומר שאין לנטיות הערכיות משקל רב בקונפליקטים – למשל, הקונפליקט בין השמאל לימין בישראל איננו רק על יחסי כוח כשלעצמם.

הקונפליקטים הארכיטיפיים והנאיביות של השפה כמייצגת מציאות.

בגלל שיש קפיצה בין המושגים היסודיים שהגדרנו לנטיות האנושיות אליהן מושגים אלו מכוונים, תפיסה מבנית זו סובלת גם ממשבר הייצוג (או: "המפנה הלשוני"). במילים אחרות: היא כוללת בתוכה את האפשרות לחתור תחתיה באמצעות גישות מפרקות למינהן, הרואות קשר שרירותי כמעט – קשר מוכתב על ידי התרבות המסויימת או התודעה – בין מסמנים (מונחים) למסומנים (קונספטים תודעתיים) ומכאן הלאה למצב הדברים כפי שהם לעצמם. גישה זו היא בעצמה נטייה ארכיטיפית אפשרית וחשובה מאין כמותה, וככזו יש לה תוקף[a].

השמרנות הארכיטיפית לא פוסלת את זווית הראייה הזו, אך אין היא רואה תועלת בהתמקדות בה. היא מדגישה יותר את הנטייה האינטואיטיבית שלנו לזהות בין מסמנים למסומנים ולזהות דמיון מבני בין מופעים שונים של מושגים דומים. אין זה אומר, למשל, שהדמיון בין מלחמה אחת לשנייה באמת קיים שם, רק שיש לבני האדם, באופן יסודי ומובהק, יכולת ואף צורך ואף נטייה כמעט אוטומטית לראות דמיון במקרים מהן אלו. ניתן לומר כי זו נטייה תפישתית או קוגניטיבית וככזו היא מקבלת ערך של קטגוריה אפיסטמולוגית. למעשה, עצם יכולתינו לזהות את הדמיון בין מושאים שונים ולכנותם בשם אחד, היא בבסיס היכולת שלנו לשפה – לכן אנו מכנים בשם "שולחן" חפצים רבים ושונים ובוודאי זה נכון לקטגוריה "רהיט".

נטייה זו יכולה להתוות דרך לבסיס אוניברסלי להבנה בין בני-אדם. היכולת האוניברסלית הזו לזהות-את-הדומה-במופעים-שונים-למרות-ההבדלים (היכולת לטיפול טיפולוגי) תעבור כחוט השני, ברמות שונות, ביכולת של מודל זה להסביר את העולם החברתי. ויכולת זו היא בעצמה עובדה חברתית לצורך מודל זה.

נחזור מהדומה לשונה: שלא כמו ב"ניגוד הבינארי" של מושגים בסטרוקטורליזם הישן, הניגודים הבינאריים הניצבים בקונפליקטים הארכיטיפיים אינם מקבלים את משמעותם בפשטות, רק מתוך אקט ההנגדה. במסגרת מודל זה נשער כי הם מוטבעים בתבניות ההמשגה הקדם-תרבותיות של בני האנוש ואינם בגדר מערכת הפשטות המנותקת מטבעה של ההכרה האנושית (ובמידה מסויימת גם "אבי" הסטרוקטורליזם, קלוד לוי שטראוס, פנה לבסוף לכיוון הזה – וראה בניגודים הבינאריים תוצר של המבנה הלוגי הלא מודע של התודעה). הבינאריות הארכיטיפית היא בעצם גירסה פחות אנטי-מהותנית של הסטרוקטורליזם, שמחברת אותו חזרה לטבע האנושי[B], או לפחות לאיפיונים מולדים בהכרה האנושית. זה אומר שמושג ה"חופש" קיים במעמקי תודעתינו – הוא מופיע במודע – בניגוד לרעיון שהוא נוצר לפתע – כשאנו נתקלים במושג ה"כפייה", וצריכים להבינו באמצעות ההופכי שלו – "חופש". בנוסף, בניגוד לסטרוקטוראליסטים מוקדמים, השמרנות הארכיטיפית מצמצמת את עיקרון הניגודים הבינאריים לשדה המושגי-ערכי, ועוד לנטיות יסודיות ולא לכלל מערכת הסימנים.

בקונפליקטים השונים המתהווים במציאות הממשית (כמו הקונפליקט בין כלכלה ניאו-ליברלית לכלכלה סוציאלית בישראל של שנות ה-2000) אנו נדחפים לראות, לפי מודל זה, ואריאציות או תצורות ביטוי של קונפליקטים יסודיים, "ארכיטיפיים" ומופשטים יותר. הקונפליקטים הארכיטיפיים מומשגים בתודעתינו במונחים שונים, אבל תמיד בצורה בינארית (למשל, הקונפליקט שניתן לסמן  במונחים: קולקטיוויות-אינדווידואליות). וכך ניתן לראות את המאבק בין כלכלה ניאו-ליברלית לכלכלה סוציאלית בישראל בין השאר כנגזרת של הקונפליקט היסודי קולקטיוויות-אינדווידואליות. יכול להיות שזו הסתכלות שגויה, אך העובדה שאנו נדחפים אליה כשאנו חושבים על הדברים ברמה של הפשטה, היא כשלעצמה עובדה חברתית, נטייה אנושית – וקריטי להבין הבדל זה בין נכונות לוגית לשיקוף של נטייה.

כמובן שהיחסים בין קונפליקטים קונקרטיים לקונפליקטים ארכיטיפיים צפויים להיתפש כמורכבים הרבה יותר משיוך של קונפליקט ארכיטיפי אחד לקונפליקט ממשי אחד – כמו בדוגמה מעלה. ובניגוד לקונפליקטים הקונקרטיים שעשויים להיפתר או להתפתח בתהליך של סינתיזה, הקונפליקטים היסודיים, הארכיטיפיים והמושגיים, אולי נתפסים אחרת בתקופות שונות אבל הם לעולם לא נפתרים פיתרון שורשי וכך לעולם לא חל שינוי יסודי (התקדמות), כשזה נוגע אליהם. ומכאן השמרנות – הכרה באי-היתכנותם של "פתרונות" לקונפליקטים היסודיים, המתפרשים על פני מנעדי ערכים מקוטבים.

כאמור, בבסיס הקונפליקטים הארכיטיפיים, בתיווך המושגים שמרכיבים אותם, עומדות הנטיות היסודיות (והמשוערות) של האנושיות עצמה, כפוטנציאל אפשרי שלה. כזו היא למשל הנטייה שכיום אנו מכנים במנוח מודרני – "אינדיוידואליות". כמובן, מדובר בנטייה שלא בהכרח חייבת להתממש בפרט זה או אחר או בקבוצת פרטים קונקרטית, אבל היא בגדר פוטנציאל של כל בן אנוש מחוברת.

במילים אחרות הנטייה הארכיטיפית היא על-היסטורית, המימוש שלה היסטורי – תלוי נסיבות מסויימות. ההנחה היא שנטייה בסיסית ונצחית טיבה במוקדם או במאוחר לקבל ביטוי בשדה התרבותי. לפיכך נצפה לזהות את מה שאנשים רבים יטו לפרש כביטוי של נטיות יסודיות בטקסטים המכוננים של התרבויות השונות. הן יבואו לידי ביטוי במפורש או באופן מובלע, בצורת ערכים, שאיפות או דרכי הסתכלות.

העת בשלה לסכם תכונות בסיסיות שונות של האנושיות

על מבנה העולם החברתי אנו רחוקים מלהסכים, אבל יהיה לנו קל יותר להסכים אינטואיטיבית על רשימה כללית של תכונות אנושיות, מבלי להכריע בשלב הזה מה השיפוט הערכי שלהן, למי מהן דגש רב יותר או דומיננטיות, מה היחסים ביניהן או האם הן מתחייבות הטבע האנושי או תוצר הנסיבות ומה טיבן האתי או התועלתני.

לצורך המודל הזה ניתן יהיה להניח, כי הנטיות שנמנו קודם כארכיטיפיות יתממשו בזמן כזה או אחר, בתרבויות רבות ושונות, לפחות בכאלה שיש בהן שפה כתובה ויחסים קונפליקטואליים כלשהם בתוכן ועם סביבותיהן. מנקודת הזמן הייחודית בה אנו נמצאים כעת, כחברה אנושית שתרבויות, תתי תרבויות, ידע אתנוגרפי עצום, דיווחים תקשורתיים אינטנסיביים וגלובליים, עובדות ארכיאולוגיות ונרטיבים היסטוריים רבים עוברים כולם דרך מנגנוני הרפלקסיה הקולקטיוויים שלה – אנו יכולים סוף סוף להעז ולמנות את סך הנטיות האנושיות שהתגלמו בפועלם של בני האדם. ממופעים אלו ניתן יהיה לחלץ את הנטיות היסודיות כשנסתכל על הידע האנושי הזה ברמה של הפשטה. גם אם זה לא בלתי אפשרי לחלוטין, סביר שיותר לא נגלה תצורות חדשות של נטיות אנושיות בסיסיות שיפתיעו אותנו.

אבל האוניברסליות המשתמעת מכך איננה כה פשוטה – יש לשים לב שהמבנה המורכב הזה מאפשר לחברות אנושיות שונות בכל זאת להיות נבדלות מאוד זו מזו בקונפליקטים העיליים המיוצגים בהן. לתקופות מסויימות, לעיתים ארוכות מאוד, יכולה חברה לדכא נטייה ארכיטיפית מסויימת (למשל את השאיפה לאינדיווידואליות) ולהעלות על נס את הערך ההופכי – הקולקטיוויזם. אבל בתרבות של אותה חברה, גם אם בחשאי, עדיין ניתן יהיה למצוא את השאיפה לאינדווידואליות. עדיין קיים המתח – ולו הקלוש ביותר, מוסווה במשל, בסיפור, בריטואל או בטקס מעבר. כמו הקומיוניטס (מצב שוויוני של אחווה אקסטטית במשתתפי טקס דתי) בחברה היררכית נוקשה.

שפה אימפרסיבית לעומת שפה אינדקסיאלית

אפילו שמדובר רק במודל המתבסס על התפישה המקובלת (או על השימוש היומיומי בשפה), ואפילו שאנו מדברים רק על תכונות פוטנציאליות, נתבעת כאן הסוגייה הסמנטית בעיקרה לגבי השימוש המכליל והאימפרסיבי במונחים: למשל, האם באמת הייתה קיימת "אינדיווידואליות", ולו כפוטנציאל במישור החברתי, לפני מאות שנים, לפני שהיה קיים המונח "אינדיווידואליות"?

זה המקום להדגיש שההתייחסות כאן היא לאינדיוידואליות לאוו דווקא מודעת לעצמה וגם לא לכזו הקשורה לתפיסות רחבות ומורכבות יותר כמו ההומניזם. כלומר הכוונה פה היא לאינדווידואליות לא לפי מלוא מובנה העכשווי והמערבי של המילה. בהיעדר מונח אחר, יסודי יותר ומוטה תרבותית ותקופתית פחות, נשתמש במילה "אינדיווידואליות" כשהכוונה היא ל"היות פרט החש צורך להתבדל במידה כלשהי מנטיות חברתיות" במובן הכי פשוט, בסיסי ולא מערבי-מודרני של המילה: פשוט היות קיים עם תחושת נבדלות ואוטונומיות כלשהי. (ראו סקירה של העבודה של מרסל מוס בנושא).

עדיין, ועל כך בהמשך, אנו נאלצים לסייג פה את התפיסה (האקדמאית בעיקרה) האינדקסיאלית, ההיסטוריציסטית והאנליטית – זו שרואה, למשל, בתפיסות קדמוניות משהו שהוא נבדל לחלוטין מההמשגות המאוחרות שלהן, רק פרי הנסיבות הספיציפות. וזה יהיה נכון לגבי שורה של מונחים מודרניים המבטאים או יוצאים מתוך תפיסות (המשגות) אנושיות יסודיות, ראשוניות ופשוטות[C].

מנגד ניתן לטעון שבין ההמשגות הקדמוניות של "קיום מובחן כפרט", לבין המונח "אינדיווידואליות", יש לפחות דמיון משפחתי מבחינת המסומנים המופשטים אליהם שני המונחים מכוונים. בהקשר זה אנחנו צריכים לראות את האינדיווידואליות כדימוי לשוני (מחקר מסוג דומה, אך גם קצת שונה, ניתן לראות בניסיונו המרתק, אך הפזיז לטעמי, של הבלשן הקוגניטיב ג'ורג' לקוף לייחס עמדות פוליטיות עכשוויות למטאפורות בסיסיות. לקוף, אני מניח, ראה בהגות שלו יותר ממודל, הוא ראה בה שיקוף של מציאות החיים הפוליטיים).

נטייה זו לכיוון דמיון משפחתי והמשכיות של המשמעות, מקנה לשפת המונחים הארכיטיפיים השונים תכונה של גמישות רבה, אבל לא עד אובדן היכולת המבנית לתקשורת – אולי זה מה שעמד בבסיס האינטואיציה של פול ריקר כשטען כי "התרגום אפשרי". כמובן, גם מהלך זה מאפשר "השמדה עצמית", כלומר מזכיר לנו את התפישה המפרקת של השפה, שרואה בעיקר את שבריריות הקשר שבין מסמנים למסמנים אחרים מאותה קטגוריה ובין מסמנים למסומנים [D].

הבסיס הארכטיפי כשאיפה לאוניברסליות

ומהיבט אחר, המונח "ארכיטיפי", איננו משמש לעניינינו דווקא במובן של יסודי מבחינת ציר הזמן, כלומר קדום: הנטיות והערכים הארכיטיפיים מקבילים במשהו לארכיטיפיים כמחוללי דימויים יסודיים בפסיכולוגיה האנליטית היונגיאנית, בשל היותם חלק מתודעה קולקטווית אוניברסלית, שחלקים והיבטים שונים של הפוטנציאל שלה התממשו בספקטרום חוצה תרבויות, הבניות וזמנים (יונג, להבדיל, דיבר על לא-מודע קולקטיווי).

מכאן ניתן לטעון כי השמרנים הארכיטיפיים מחפשים הפשטות כלליות שהערכים הקונקרטיים הנוכחים בתרבויות שונות הם וראיציות שלהם. וכך ה"עזרה לזולת" או צו ה"אחדות הלאומית", עשויים לבטא, במידה כזו או אחרת, שאיפה לקולקטיוויות או סולידאריות, שהן כבר נטיות ארכיטיפיות, יסודיות, ולא מזוהות עם חברה מסויימת. אם כי מונח כמו "עזרה לזולת" בהחלט יכול לא לכוון לקולקטיוויות, אלא לסולידריות בין-אישית פרטית יותר או לאמפתיה, למשל. וכך יש יסוד התכוונותי ותלוי הקשר, הדרוש לנו על מנת לפענח (וההרמנויטיקה היא כלי מפתח בהקשר הזה) אם ובאיזו מידה, המונח "עזרה הדדית", קשור לנטייה קולקטיוויסטית או לנטייה דיאלוגית, זוגית יותר מטבעה, ואולי דווקא לנטייה של חמלה או לכולם יחד.

חשוב בכל אופן להדגיש כי ההפשטות הללו אין תפקידן רק להגיע לעקרונות אוניברסליים ושיתופיים, הן קודם כל נועדו על מנת להבין את הגבולות שבחצייתם כל חברה אנושית הופכת לחולה וסובלת. אם כן, המוטיבציה איננה רק עיונית; המנוע הוא פחד מפני תוהו ובוהו מושגי בעידן של יחסיות תרבותית או ריאקציה למוחלט.

השמרנות הארכיטיפית לא חייבת להיות כה שמרנית במובן הפופולרי של המילה. השמרנים הארכיטיפיים לא מפחדים מהתערערותו של סדר חברתי מסויים, אלא מהנטייה של הכוח המערער להמשיך לעיתים ולערער גם את היחס בין מושגי יסוד, שבהיותו לא מאוזן באופן קיצוני החברה חולה וסובלת.

ומכיוון אחר: גם אם התנהגות אנושית כלשהי היא "רק" הבנייה חברתית-תרבותית ולא תכונה מולדת, זה עדיין לא פותר אותנו מלחקור את הנטייה הראשונית , שבשילוב עם נסיבות הזמן הנתון עודדה או איפשרה דווקא את ההתפתחות הבנייה חברתית זו. הנסיבות יכולות להסביר חלק מהשונות בהתפתחות ההבניות החברתיות והתרבותיות, אבל הן יתקשו להסביר דווקא את הדמיון בין הבניות של תרבויות שונות ומנותקות – דמיון המרמז על מכנה משותף ראשוני.

כאמור בחיפוש אחר הסיבות להבניות החברתיות הכוונה היא לנטיות שחורגות מתפקידן הפונקציונלי – למשל, שימור ההגמוניה של קבוצה, שליט או נראטיב זה או אחר. אלו נטיות שמבטאות שאיפה אנושית בסיסית, גם בלי שמנגנון אידיאולוגי יצדיק אותן. כך למשל, השאלה הרלוונטית בהקשר הזה עשויה להיות: מתוך איזו נטייה אנושית בסיסית ומופשטת נובעת השאיפה הקונקרטית של כל חברה למנהיגים. ולא: את מי משרתת המלכת המנהיגים או על איזה פונקציה במארג החברתי עונה המלכת המנהיגים. השאלות הללו, ואחרות, לא יחשבו לחסרות טעם, הן בעצמן קשורות לצורות הסתכלות ארכיטיפיות. אבל הן לא מקדמות הבנה של המבנה השמרני-ארכיטיפי.

וניתן לומר גם כך, השמרנים הארכיטיפיים מחפשים את הנטיות הראשונית (ה"פרה-דיספוזיציות"), של התודעה החברתית-תרבותית הכלל אנושית, מתוך הנחה שרק הן היו יכולות להתגלם כמעט בכל חברה וכמעט בכל עת. הניסוח הזה הוא סמלי. הקפיצה הטרמינולוגית מפרה-דיספוזיציות – עניין גנטי – לנטיות תודעתיות יסודיות היא קפיצה בלתי סבירה בין מדעי הטבע למדעי הרוח והחברה – החוליה הקצת חסרה והמאוד בעייתית במפעל הידע האנושי – קפיצה ממודל סכמטי של עבודת התודעה האנושית להסבר מדעי שלה.

אבל זו ללא ספק תפישה מהותנית חלשה, המאמינה שנטיות טרום-תרבותיות ואוניברסליות אכן קיימות (גם אם הן בסיסיות מאוד וגמישות במידה רבה וגם בלי קשר לשאלה אם ניתן להוכיח אותן ביולוגית). שבריר של מהות (או יותר נכון לומר – מסגרת של אפיונים), אם כן, קודם במשהו לקיום. איננו לוח חלק. אבל זה לא פוסל את תחושת האבסורד הקיומי מלהיות נטייה ארכיטיפית אפשרית. זה אומר שהאדם יכול ללבוש צורות שונות ומשונות, כפרט וכחברה, אבל הוא לא יכול ללבוש כל צורה שהיא – בכל אופן לא לאורך זמן.

תפישה זו לא באה בהכרח מתוך עמדה ריאקציונרית, שמבקשת לחזור לפשטות הבסיסית. היסודות הארכיטיפיים יכולות להיות כלי לבנות את העתיד על בסיס הסכמה רחבה, להבדיל מאידיאות נוסטלגיות.

פתח לאמת מידה כללית חדשה?

עם ובלי קשר למשבר הפוסטמודרני, התפתחה נטייה במדעי החברה, "המדעים הרכים", להחליף את השיח על אובייקטיביות בשיח על אינטר-סובייקטיוויות, בין השאר כשמחפשים בסיס אוניברסלי להסכמה בין בני האדם (וניתן בהחלט למנות כאן גם את הראציונליות התקשורתית, המונח המשמש לא פעם את יורגן האברמאס, ובהקשר למוטיבציות דומות). האינטרסובייקטיוויות הפכה למושג מפתח, והיא כזו ביתר שאת במודל הזה. היא עוסקת בגרעין המידע שיכול לעבור בין אנשים ולהיות מקודד בצורה נכונה, דהיינו להיות מובן. גישה זו נאלצת להניח חפיפות חלקיות בכלים התודעתיים, בנטיות התפישתיות ו\או בתבניותיהם הקוגניטיביות של רוב מוחץ מקרב בני האדם, על מנת לקבל את התקשורת ביניהם כאפשרית – גם אם הם בני תרבויות שונות, ואפילו תיהיה זו תקשורת משובשת מאוד. כלומר, אנחנו מניחים כלי המשגה אוניברסליים, משום שהם המאפשרים את התקשורת האנושית למרות כל הרעשים.

בהקשר הזה השמרנות הארכיטיפית מחפשת את החלק המשותף והחופף בכלי ההמשגה, המאפשר תקשורת אנושית, לגבי אנשים מכל התקופות וכל התרבויות. החלק הזה מגולם, לפי השה"א, במושגים היסודיים (פירות הכלים השפתיים-מחשבתיים הכלל אנושיים) שהם הערכים, נטיות הלב והתפישות הארכיטיפיים. כלומר אלו מושגים שהפוטנציאל לקיומם חובק את כל התרבויות לאורך כל התקופות, פוטנציאל שאיפשר לבני האדם לתקשר ביניהם ולבנות ציוויליזציות[1].

זה אומר שמבחינה חברתית בסיס הידע המוצק הראשוני ביותר איננו, למשל, ידע סינטטי א-פריאורי, אלא התבניות התודעתיות האוניברסליות (והנטיות הארכיטיפיות השלובות ומוטבעות בהן), המאפשרות לנו לחשוב (להמשיג) הפשטות מהסוג של ידע סינטטי א-פריאורי (דוגמת: "אני חושב משמע אני קיים"). העובדה שכולנו יכולים עקרונית לחשוב בצורה הזו – ולא הקביעה האונתולוגית המפוקפקת שאנחנו קיימים מעצם היותנו חושבים – היא הבסיס להסכמה בינינו, ולחקירה אפיסטמולוגית של הקונפליקטים בינינו.

מכאן ניתן להגיע לבסיס חדש להסכמה מוצקה יחסית בין קבוצות, פרטים ועמים – במקום לבחון מי טועה ומי צודק לפי אמות מידה של צדק אובייקטיווי, או להרים ידיים ולטעון שהכל יחסי, נקודת הייחוס יכולה להיות האיזון ביחס לערכים ארכיטיפיים. וכך אין חברה טובה יותר או נאורה יותר מחברתה, אלא רק חברה מאוזנת יותר או פחות מבחינת מיתאם הערכים שלה למתח שבין הערכים הארכיטיפיים, הכלל אנושיים.

בהקשר הזה כלי ההבחנה יכול להיות מבחן האדם הסביר הקוגניטיבי. האדם הסביר הקוגניטיבי איננו קיים, הוא טיפוס אידיאלי של תפישה אנושית בסיסית. גבולות הסבירות של האדם הקוגניטיבי לא ניתנות לקביעה על דרך החיוב ולכן נקבעות על דרך השלילה – אלו ערכים נחשבו לבזויים, הודרו מהטקסטים התרבותיים של רוב רובם של התרבויות, או דרשו איזון בדמות ערכים קוטביים – מתוך הבעייתיות שבהצמדות לא מאוזנת אליהם. אלו הם גבולות האדם הסביר הקוגניטיבי. מכאן שהיצמדות טוטאלית לקולקטיוויות, תיהיה בלתי סבירה קוגניטיבית, משום שאין תרבות בה לא מוצגים גם הצדדים השליליים של היצמדות זו או לפחות מוצגים גם תפישות המנוגדות להיצמדות זו. כלומר אין חברה שתרבותה לא מעלה על נס גם ערכים קוטביים, ולו במידה מינורית או מוסווית.

כל זאת להבדיל מהאדם הסביר בן התרבות, ששיפוטו משוחד תרבותית ותלוי-תרבות. תרבות ספציפית יכולה לזמן מה לדכא תפישות ארכיטיפיות מסויימות על חשבון אחרות. כך האדם הסביר התרבותי בגרמניה הנאצית היה עשוי לקבל תפישות "לא מאוזנות ארכיטיפית", החורגות מאוד ממה שהאדם הסביר הקוגניטיבי היה יכול לקבל – למשל שיפוט בני האדם רק על פי תכונותיהם החיצוניות המבדלות (למשל, סממנים אריים מול צועניים) וכלל לא לפי תכונותיהם המופשטות והאוניברסליות יותר (רגשות שימחה ועצב, בושה וגאווה). ובמילים אחרות: לו היו מציגים לאותו גרמני את מצבו על דרך המשל, ואם לא היה מזהה שהוא הנמשל, ייתכן שהיה מזדהה עם הצד שפחות דומה לו ורואה את האבסורד בצד שדומה לו. ייתכן שהאדם הסביר הקוגניטיבי היה מזנק פתאום מהאדם הסביר הנורמטיבי שהוא הוא. ייתכן וכך משום שבתוך הראציונליות התקשורתית, מושג המפתח להבנת האדם הסביר הקוגניטיבי, מוטמעת היטב ההוגנות כהמשגה של צדק – הברמאס חיבב מאוד את רולס שקירב אותו לשדה הפוסט-מטאפיזי. ואי-אפשר לשפוט מצבים ערכיים מאחורי "מסך הבערות" אלא באמצעות הנטיות הערכיות היסודיות ביותר שלנו – הנטיות הארכיטיפיות הניצבות תמיד במתחת בינארי.

בכל אופן כלי זה – האדם הסביר הקוגניטיבי – יכול להיות מושת על שורה של תחומי ידע אנושיים: מבחן האדם הסביר הקוגניטיבי בפוליטיקה, במשפט, בכלכלה, בחברה, באמנות מושגית אבל כנראה שלא באסתטיקה.

לא שמרנות של "כך הדברים צריכים להישאר", אלא של "כך הם הדברים", מאז ולתמיד.

מכאן ניתן לחרוג מהתחום של תיאור תופעה לעבר השלכות עתידיות שניתן לגזור ממנה: אם הכוחות היסודיים הפועלים בכל חברה קיימים בוריאציות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, סביר שגם ימשיכו להתקיים לנצח, וכאמור בצורה מקוטבת ושסועה. זה הוא מקור חוסר היציבות המובנה והעל זמני של האנושות.

לאורה של גישה זו אין הרבה משמעות למשאלות הלב שלנו; המחשבה כי הדברים צריכים להיות כך וכך איננה פסולה אבל חשיבותה פחותה. לדברים דינמיקה משלהם. וגם אם שמרנים ארכיטיפיים עשויים להזדעזע מוסרית ממעשים מסויימים, ברור להם שלא ניתן למחוק לחלוטין את הגורמים היסודיים שהובילו לאותם מעשים, גורמים שמצויים, במידה כזו או אחרת, בכולנו . כך למשל, קלוד לוי שטראוס מתאר את הגזענות כדבר נפשע ועם זאת במובנה הרחב, המתבדל, היא גם תכונה הכרחית לכל חברה, תכונה שעוזרת לה לכונן את זהותה ביחס להתבדלות מאחר מאיים.

מצד שני, זה בהחלט לא מחייב ניהליזם, כפי שנראה מייד.

————

מספר הערות מדריכות (איפיונים, תפישות שגויות אפשריות ונגזרות של המגמה):
– הקונפליקטים הארכיטיפיים מסבירים את חוסר היכולת של החברה האנושית להתקדם במובן העמוק – כלומר לפתור מתישהו את אותם קונפליקטים ודילמות יסודיים ולהמשיך הלאה. ישנה הבנה שגם מידת הפשרה והאיזון (ה-Happy middle) לא יכולה להוות פיתרון למתח הארכיטיפי הנצחי, ושלא ניתן אפילו לקבוע איזה מהקונפליקטים הארכיטיפיים הוא המרכזי לחיינו.

– מהויות ארכיטיפיות קוטביות כדואליות ולא בינאריות: בניגזרות היותר מודעות שלה, מאופיינת השמרנות הארכיטיפית בתפישת עולם שניתן להגדיר גם כפולי-דואלית. תפיסה הגורסת כי ביחס להיבטים מרכזיים רבים שואפת החיה האנושית לדבר והיפוכו[2] (למשל לחופש אבל גם לתחושת שייכות ומסגרת), ושתי הנטיות הללו הם שני הצדדים של כוח אחד, של המתח ביניהם הטבוע במהותם של בני-האדם. זה מאפיין את בני האנוש כיצורים שסתירות פנימיות נצחיות טבועות בהם ואת האנושיות כתודעה שסועה, שכן מצב זה מתאר את בני האדם גם כפרטים וגם כחברה. בנוסף ישנה מודעות גוברת לטבע מסוכסך זה המיוצג בתרבות, בטקסטים המכוננים שלה ובטקסטים המאזכרים, המודרניים, שלה. [הערה להמשך:יש בהקשר הזה  לחקור את מורשת הדואליזם. להתעמק במיוחד בסוציולוג והפילוסוף ההיהודי-ברלינאי גאורג זימל שעסק במהויות מפוצלות ובקונפליקטים תמידיים. וכן להתעמק במושג הדואליזמים על פי הסוציולוגית מרגרט ארצ'ר, שרואה בניגודים לא את שני הצדדים של אותו המטבע בו זמנית, אלא שני כוחות נפרדים המקיימים יחסין גולמין ביניהם, נדמה שזה מושג הולם יותר לתפיסה ממסורת הסוציולוגיה של הקונפליקט].

– היסודות הארכיטיפיים מתבטאים בטקסטים המכוננים של כל תרבות – כגון כתבים דתיים, אמונות, פתגמים, אגדות עם, היסטוריוגרפיות וכו'. כלומר הם לקוחים מההיסטוריה של התרבות ולא מההיסטוריה באופן ישיר. המודעות או הרגישות של השמרנות הארכיטיפית לכלל המהויות הארכיטיפיות המשפיעות על האנושיות באה כפונקציה של צריכת תרבות מגוונת ואינטנסיבית.

– פסימיות ואופטימיות לגבי הקידמה:  לשה"א אין פיתרונות חדים, סטטיים ויציבים לקונפליקטים הארכיטיפיים הנצחיים והיא אף לא רואה כל צורך או אפשרות לקיים פיתרונות כאלו; להיפך, היא רואה את הקונפליקט הארכיטיפי עצמו כחיוני לחברה ובמילא כנצחי. אם מנסים להסיק מהשה"א (מהתשתית התיאורטית שניתן לחלץ ממנה) מסקנות קונסטרוקטיביות ניתן לגזור את הצורך למיסגור הדינמיות של הקונפליקטים הארכיטיפיים הנצחיים. המקום שבו האנושות כן יכולה להתקדם, יגידו האופטימיים שבשמרנים הארכיטיפיים, הוא במודעות שלה, ברמה של הפשטה והכללה, לאותם קונפליקטים נצחיים והכלים שיש לה לטפל בהם. הקונפליקט הארכיטיפי היחיד שנראה כי יש בו התקדמות והתפתחות הוא הקונפליקט בין קונקרטזציה או פרטיקולריות לבין הנטייה לתפישה מופשטת.

קונפליקט נוסף יוצא דופן הוא קונפליקט בין שתי תצורות תפישתיות שהן ארכיטיפיות באותה מידה שהן מזוהות עם הגשטלט: היכולת לתפוס מצבור של דברים כתבנית מסודרת, כ"צורה", לעומת הנטייה לתפוש אותם ככאוס או כפרטים נבדלים (על אף שלעיתים נדמה ב"טעות" כי הם יכולים להיות מוכפפים לסדר או תבנית שאנו "בסך הכל כופים" בעזרת התודעה – כמובן מדובר בפארדוקס אפיסטמולוגי-אונתולוגי). קונפליקט זה הוא יוצא דופן כי קוטב אחד שלו, הקוטב הצורני, הוא זה שמאפשר לנו להבחין במבנה השמרני-ארכיטיפי בתוך אוסף ההמשגות שלנו (כלומר מאפשר לנו לקבל את השמרנות הארכיטיפית עצמה כמתקבלת על הדעת). הנטייה ההפוכה, לפרק צורות, תבניות וסדרים, תביא אותנו לדחות את הסדר השמרני-ארכיטיפי ואף אולי לבצע בו דה-קונסטרוקציה ולהראות איך מדובר פה "בסך הכל" בתוצר של תבנית תרבותית (המתיימרת בעזרת דמיון כפוי להיות תבנית בסיסית ואוניברסלית) שמרכיבה לעצמה מבנה סדור כלבבה.

—————

רקע רעיוני

שמרנות קלאסית לעומת שמרנות "מופשטת"

כיצד נמדדת שמרנות עומק אמיתית? למשל בשאלה ההיפוטתית הבאה: נאמר שאתם שליטי העולם, ומדענים מציעים לכם, בעקבות תגלית מסעירה, לבצע בכל התינוקות הנולדים ניתוח מוח פשוט שיעקור את היסוד הכוחני והאלים שלהם, האם הייתם מסכימים? כלומר האם הייתם מוכנים לשנות את הטבע האנושי למען האנושיות? שמרן אמיתי היה מסרב להצעה. אבל זו כבר שאלה פילוסופית שנמצאת מחוץ למסגרת השיח שלנו. השמרנות הארכיטיפית מכוונת רק לצורת החיים במצב הקיים והנתון, בו לטבע האנושי יש גמישות ופלואידיות לא מועטה, אבל גם גבולות ומיגבלות ברורים.

ולגבי מצב העניינים הנתון: השמרנות הקלאסית נוטה מיסודה לפסול את יומרותיו של האדם לערוך רפורמות חברתיות או לשנות סדרים חברתיים. הבנתינו את החברה, יטען השמרן הקלאסי, מוגבלת מכדי שנדע מה הן ההשלכות של תוכניותינו, וטבעה של החברה מקובע ונתון מראש כך שספק רב עם ניתן לכופף אותו לחזונו של מאן דהו באופן המצופה. המסקנה: יש לדבוק בסדר החברתי הקיים.

אבל ישנה ניגזרת קצת שונה לתפישה השמרנית הקלאסית:

בסרט "כלוב העליזים" – המבוסס על מחזה בעל שם דומה – יש רגע בו הגיבורים, זוג גייז אקסצנטרי למראה, אמורים לפגוש את הורי הכלה המיועדת של בנם. הורי הכלה, זוג רפובליקנים שמרנים, לא מודעים לנטייה המינית-תרבותית של הוריי החתן (אחד מהם מחופש לאישה הטרוסקסואלית "מהוגנת"). במהלך הארוחה הם מפריחים הצהרות בעד ערכי המשפחה, שבעיניהם נתפסת ללא ספק כמשפחה נורמטיבית (לפי הנורמות של פעם), כלומר משפחה הטרוסקסואלית. "כן, גם אני מאוד בעד ערכי המשפחה" ממהר להשיב אחד מהורי החתן המחופש לאישה. לא רק שהוא לא שיקר הוא גם הטיח בזאת ביקורת סמויה ושמרנית על הדימוי הרווח והסטריאוטיפי של תת-התרבות הגאה. הביקורת מופנית נגד ההדוניזם, הנהנתנות וחוסר המחוייבויות הגלומים בדימוי רווח זה. התרבות שדימוי הגיי הסטריאוטיפי מגלם מרוממת את הפרט, ומזניחה, לדעת ההורה המסור שמחופש לאישה, את המסגרות החברתיות האדוקות ומקנות הביטחון – כמו למשל המסגרת של המשפחה הגרעינית התומכת והחמה. משפט קטן זה הוא גם דוגמה לשמרנות מופשטת – שמרנות שיודעת לזקק את גרעין המהות של רעיון התא המשפחתי[4] ולא את הסממנים החיצוניים השטחיים שלו (הרכב הטרוסקסואלי של גבר ואישה). מתוך השמרנות המופשטת מתפתחת מסגרת תפישתית מורכבת יותר של השמרנות הארכיטיפית.

כאמור, השמרנות הארכיטיפית איננה תפישה כמו שהיא מסגרת תפישתית. הרעיון הבסיסי מאחוריה הוא היצמדות לטבע האנושי שהוא דבר גמיש ודינאמי, אבל בהחלט איננו חומר חסר צורה לחלוטין שניתן לפתח לכל כיוון. זו לא שמרנות של נוהגים אלא שמרנות של דילמות וקונפליקטים. במקום פיתרונות היא מציעה מנעדי פיתרונות. זה נכון לא רק כתפיסה א-אוטופית כוללת, אלא לגבי כל דילמה בסיסית וארכיטיפית של החברה האנושית.

השה"א כתיאוריה – תשתית תיאורטית שמזכירה כיוונים הגותיים קודמים.
מגישה אינטואיטיבית זו של השה"א, ניתן לנסח מצע רעיוני יותר מסודר ומובנה. תשתית זו מכילה אלמנטים ממספר תיאוריות חברתיות ורעיונות מרכזיים קודמים בפילוסופיה החברתית ובתורות ידע נוספות. זו תשתית תיאורטית רוחבית וחובקת כל, שעשויה אולי להיתפס כיומרנית ולא זהירה, אך נדמה לי שיש לה כוח רב. להלן ההסברים המפורטים, מתוך היצמדות לעקרונות שייחסנו לשמרנות הארכיטיפית כמגמה חברתית:

כדי לקבוע את הכיוונים או הצירים שעליהם יכולה הרוח האנושית לנוע (ועד איפה לנוע) יש לחקור באופן לא אינטואיטיבי את האידיאות, הערכים, התפישות והרעיונות הארכיטיפיים שהתקיימו בוואריציה כזו או אחרת בכל התרבויות ובכל הדורות כשכאמור, יש לנקוט פה במידה זהירה של הפשטה[5]. זה המקום להזכיר כי השמרנות הארכיטיפית איננה שוללת קידמה ורפורמות, ובתנאי שאלו לא יצאו נגד הטבע האנושי – או יותר נכון, נגד שיווי המשקל של הטבע האנושי[6].

השמרנות הארכיטיפית כמו זרמים דיאלקטיים והגותיים רבים מתמקדת בתפישות, אמונות ושאיפות מופשטות יותר וכאלו הנובעות מתוך האדם פנימה – כלומר לא רק נתוני חושים חיצוניים שהופכים לקוטביים בשל תהליכי התפישה, אלא הלכי רוח ונטיות רגשיות, הנובעים כיביכול "מתוך הסובייקט" ונתפשים כקוטביים מעצם המשגתם. כך למשל הצמד הקוטבי – שאיפה לחופש מול שאיפה לתחושת ביטחון: המתח בין השניים לא קשור בהכרך למקור חיצוני, כלומר לנתוני החושים, הוא נובע לא פעם מתוך הסובייקט, ומומשג בתודעתו כקוטבי. בכל זאת הצמד הקוטבי הזה הוא מנוע לכל כך הרבה אירועים ומאבקים היסטוריים.

יישום נוסף של הקיטוב הארכיטיפי – השפנברווזים המופשטים

הקיטוב הארכיטיפי נוגע באופן עקיף לא רק לאידיאות או שאיפות – כלומר לתפישות שגורסות איך העולם או החברה צריכים להיות. נגזרות מתפישות אלו גם צורות פרשנות – כלומר גם השערות בדבר מהותו, טיבו ואיכויותיו של העולם כפי שהוא כעת וגישות או מתודות על פיהן ראוי לבחון אותו. כך הבחירה לראות אנשים ככאלו שבעיקר שולטים בגורלם היא נטייה ארכיטיפית ויכולה ליצור סיפור-על הגיוני ממש כמו הבחירה לקרוא את בני האדם ככאלו שבעיקר נשלטים על ידי נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתם. שני נקודות המבט על העולם אפשריות ממש כמו שאפשרי לראות את השפנברווז במבחני הגשטלט גם כשפן וגם כברווז. אלו מעין שפנברווזים מופשטים.

היעדרה של דיאלקטיקה היגלינית בסיסית

גרעין הרעיון הארכיטיפי – כלומר המוטיב של ריבוי מתחים בין רעיונות קוטביים – מתואר בצורה זו או אחרת ובמידת הכללה והפשטה זו או אחרת על ידי הוגים רבים. אחת מהתיאוריות שניתן למצוא בה מוטיב של קוטביות נצחית הדורשת פתרון (גם אם קוטביות זו לא מתוארת ביחס לטרמינולוגיה של לוי-שטראוס או של זימל) היא הדיאלקטיקה של הגל. תיזה, אנטי-תיזה, סינתיזה – זהו תהליך הקידמה האבסולוטי שאמור להביא את כל הקונפליקטים הפרטניים לידי שיווי משקל שלם, לקץ ההיסטוריה.

השמרנות הארכיטיפית דוחה ניסיון זה ליישב את המתח (או יותר נכון ליצור ממנו משהו חדש ומתקדם יותר) כשזה נוגע לכוחות הארכיטיפיים, שכן המתח הארכיטיפי עצמו הוא חלק חשוב ואף חיוני מהטבע האנושי. לא ניתן לבחור באחד מקטבי הצמדים הארכיטיפיים ממש כפי שלא ניתן להגיע לאיזושהי פשרה מושלמת, מאוזנת ונצחית ביניהם, או ליצור מהם משהו שלישי חדש שיחליף אותם (סינתיזה). האופי הדינמי של התודעה תמיד יביא להפרות איזון קטנות שיחזירו את המתח ועשויות להוביל לתסכול מהדרך החדשה ולהגדיל את הקסם של אפשרויות הקיצון.

בנוסף, העובדה שלפי תפישה בלשנית-סטרוקטורלית זו כל מושג או אידיאה הקיימים בתודעתינו מוגדרים תמיד ביחס למושג קוטבי להם (ולפי הסטרוקטורליזם הנוקשה מקבלים את משמעותם רק כתוצאה מכך) מחייבת תזוזה תמידית של התודעה מנטייה לעבר קוטב אחד אל הנטייה לקוטב הנגדי. זאת משום שתהליך התנודה בין הקטבים כאילו יוצק משמעות או משחזר את משמעותם הדוהה של המושגים הקוטביים (דינמיקה הדומה במקצת לפונקציה שמייחס הסוציולוג אמיל דירקהיים לפשיעה: להזכיר לחברה כל הזמן מה היא נורמטיביות). מה שקורה בדינמיקה הזו הוא מתיחת הקטבים – ככל שהרחקת לכיוון קוטב אחד בפועל (נאמר שאיפה קיצונית לאינדוידואליות), אתה צריך לקבוע את האידיאה הקוטבית הרבה יותר רחוק (נאמר שאיפה קיצונית לקולקטיוויות) על מנת כיביכול "לקזז" את השפעת הסטייה הקיצונית, כמו בהיגוי של ספינה. למעשה ניתן לראות כאן כי תפקידם של קונפליקטים הוא לכונן מחדש את משמעות המושגים עליהם הם נסובים. כך קונפליקט בין עצמאות לתלות, מכונן מחדש את המשמעות של שני מושגים אלו. רשת מושגית, כלומר שפה בעלת משמעות חדה, זקוקה אם כן לקונפליקטים תמידיים על מנת לשמר את עצמה.

הקטבים הארכיטיפיים בהסתכלות סכמטית[9].
יש לשים לב שהמהויות  הארכיטיפיות נגזרות מההיסטוריה של התרבות ולא מן ההיסטוריה. ישנו פער מעניין בין ההיסטוריה האנושית להיסטוריה של התרבות. למשל: מעשים אכזריים וכמעט שרירותיים שנעשו באופן תכוף לאורך ההיסטוריה הודרו מהיצירות התרבותיות או עודנו. לחילופין הן הוצגו כמעשים בזויים של "האחרים" או שהוצמדו להם הצדקות מפורטות, מוסריות או אחרות. בסקירה ראשונית נדמה שלא הייתה מעולם תרבות (במובן של ציוויליזציה) שהתרחשו בה מעשים אכזריים והתרבות של אותה ציויליזציה פשוט הציגה אותם באופן שרירותי או סתמי. כמובן, שרירותיות כזו הייתה מכניסה גורם כאוטי למערכת והופכת את מקורות הנאמנות והסמכות ללעג: שהרי מותר לרמוס, לרצוח ולבזוז הכל. כך לא ניתן לקיים ציויליזציה. ואכן, אפילו ברייך השלישי היה המוטיב הדארווינסטי בדבר זכותו של החזק לשלוט מוגבל ולא תקף לגבי החברה הארית הנורמטיבית. הוא מכוון החוצה כלפי הלא ארים, המפגרים, הנכים וההומוסקסואלים, שהיותם מחוץ לחברה הנורמטיבית היא ההצדקה לזוועות שניתן לבצע בהם. כל עוד אנחנו בגבולות החברה מעשים קונפלקטואלים מהסוג של בין אדם לחברו זקוקים להצדקה ערכית מהתרבות ולו הקלושה ביותר.

ייתכן כי המהלך הזה הוביל את התרבות להאמין לשקרים של עצמה, להסוות את הפונקציונליות והתועלתנות העלובה של ההצדקות למעשי זוועה ולהפוך את ההצדקות למוסר. מהבחינה הזו התרבות מתפקדת קצת כאלטר-אגו של ההיסטוריה (היסטוריוגרפיות הן ישויות ביניים, במיוחד בתקופה בה השאיפה לאובייקטיביות לא הייתה מופתחת דיה). ובנוסח מעודן יותר: התרבות היא ההתנגשות בין מי אנחנו, כחברה, רוצים להיות לבין מי שאנו בפועל, בין הפרצוף האידיאלי שלנו להווייתינו (אולי מהסיבה הזו אנשי תרבות הם לא פעם אידיאליסטים ולעיתים אף נחשבים למנותקים מהמציאות).

אבל כדי לממש רק את טבענו, ולא את מה שאנו רוצים להיות, אין צורך בסדר חברתי. במובן הזה סדר חברתי הוא תמיד סובלימטיבי ו\או טאבואיסטי , תמיד נועד לעשות את האדם "חזק מיצרו" באופן זה או אחר. וניתן גם לומר שכנראה בניגוד לשאר בעלי החיים (בוודאי אלו הלא חברתיים), לאדם יש ייצר אחד מיוחד – היצר לאלף את יצריו.והנה לכם עוד קונפליקט ארכיטיפי יסודי.

נכון שבוגדנות, שינאה וקינאה הם כולם מהויות ארכיטיפיות, אבל ברוב המכריע של המקרים הם אינם אידיאל ארכיטיפי. כאן המקום למיין את המהויות הארכיטיפיות למהויות אידיאליות לעומת מהויות ריאליסטיות. המהויות האידיאליות מבטאות שאיפה ואלו הריאליסטיות מבטאות את "עובדות החיים". המהויות הריאליסטיות הן חדירתה של ההיסטוריה (הריאליה) לתרבות.
במידה רבה המהויות האידיאליות נתפשות כשאיפות לעתיד. למעשה גם את המהויות הריאליסטיות ניתן לקרוא לא פעם כמבטאות שאיפות סמויות  – כאלו שעשויות לערער את הלכידות החברתית ולכן בספירה החברתית הפרטים נוטים להצניע אותם. כך אנוכיות מבטאת שאיפה לתחושת "אני" נבדל שהיא שאיפה אוניברסלית. ואולם רק מעטים יכריזו בגלוי שזו שאיפתם ובמארג התרבות תכונה זו תעלה על נס רק בשלב מאוחר יחסית כשמושג האינדיווידואליזם יחזור לשיח התרבותי וגם אז לרוב לא תיהיה בגדר שאיפה בוטה (למעט בקרב בודדים כאיין ראנד ודומיה).
לא פעם הקוטביות הארכיטיפית היא בין מהויות אידיאליות למהויות ריאליסטיות (ובמידה מסויימת בין התרבות להיסטוריה). כך למשל המתח בין השאיפה הגלויה להרמוניה מול השאיפה העל פי רוב סמויה לקונפליקטואליות. או השאיפה לביטחון קיומי לעומת השאיפה הסמויה למשבר קיומי (חברות ופרטים רבים זקוקים למשברים קיומיים מסיבות שונות ושאיפה זו מתבטאת לרוב באופן סמוי כי היא עשויה לסכן את החברה). זוג קוטבי זה מקביל קצת אולי לקוטביות בין השאיפה לחיים לעומת השאיפה הסמויה למוות (שפרוייד היטיב לנתח ומזוית אחרת, גם דירקהיים). העובדה שהמהויות הריאליסטיות מבטאות לפעמים שאיפות אפלות במיוחד שיש להדחיקן בעוצמה רבה הופכת את הייצוג התרבותי שלהן ליותר מעניין ומאתגר ומצריכה כלי ניתוח משוכללים על מנת לחלץ אותן. כמובן, כמידת ההסוואה כך מידת החוסר הבהירות. קריאה של קוד תרבותי מוסווה (למשל בכלים פסיכואנליטיים) היא עניין בעייתי מתודולוגית כשזה נוגע לחקר תרבות וחברה.

לאחר חלוקה גסה זו ישנן עוד חלוקות של המהויות הארכיטיפיות. ניתן לשייכן למספר קבוצות: גישות להסתכלות על העולם, נטיות רגשיות, גישות להבנת או ניתוח העולם, גישות לפעולה או מדיניות וגישות להסתכל על האני – כלומר לבנות זהות.

דוגמאות סכמטיות לכמה קטבים ארכיטיפיים מרכזיים אפשריים (שבהחלט יש בין המהויות שלהם חפיפות):

עמדת היחיד-הדעה הרווחת, רגש-שכלתנות, שאיפה לחופש-שאיפה לביטחון קיומי, קונפליקטואליות-הרמוניה, תחרותיות-ביטחון ריבודי, מודע-תת-מודע, יצריות(\איד)-טבואיזם(\סופר-אגו), שאיפה למודעות-שאיפה לחוסר מודעות, זהות פרטית-זהות חברתית [ובתוך כך: סובייקטיביות-אינטר-סובייקטיביות, אינדוידואליות- קונפורמיות, אגואיזם-אלטרואיזם, הזדהות-התבדלות, שייכות-התפלגות, רכושנות-שיתופיות, "אני" נבדל-היות חלק מ, התאללות(\תפישת עצמי ככל יכול או נישא)-התבטלות(\תפישת עצמי כעוד פרט אנושי מוגבל)], זהות פרטיקולרית-זהות אוניברסלית [ובתוך כך: הזדהות עם קבוצה מובחנית-היות חלק מהמין האנושי, התבדלות מהזר-רצון להיות הזר, שנאת זרים-קבלת זרים, סגרגטיביות-אינטגרטיביות ועוד], אידיאליזם-פרגמטיזם, אהבה-שנאה, אחדותיות(\הוליסטיות) –ראייה מפרקת(\אנליטיות), אנליטיות-אימפרסיוניזם מחשבתי, תפישה צורנית\תבניתית-תפישה כאוטית, ייצוג-מהות, גשמיות-מטאפיזיות, רציונליזם-אימפריציזם, אירוניה-רצינות, קלילות-כובד ראש, אסקפיזם-הסתכלות נכוחה, נאמנות-בוגדנות, מורבידיות-ויטליות, אופטימיזם-פסימיזם, ביקורתיות-קבלה, סמכותנות-אנרכיזם, נייטרליות-רדיקליות, פשטות-מורכבות, קומוניקטיביות-תובענות תקשורתית, אוטופיזם-ניהליזם, חתרנות-דבקות בסדר הקיים, השלמה-שאפתנות, חדות-מעורפלות, שקיפות-מיסתורין, פטאליזם-אקראיות, דטרמיניזם-בחירה חופשית.

הקטבים הארכיטיפיים אמורים אומנם להיות נצחיים אבל האופנות ורוח הזמן קובעים מי מהם יהיו דומיננטיים ויטוו את הקונפליקטים הבולטים של התקופה. מתוך רושם כללי וללא בדיקה מקיפה, נדמה שהתקופה הנוכחית מאופיינת במתח שבין חיצוניות למטאפיזיות, בין מהות לייצוג, בין זהות פרטיקולרית לזהות אוניברסלית ובין חופש לתחושת ביטחון ובמידה פחותה יותר בין אוטופיזם(דתי) לניהליזם (צרכני).

ניתוח שמרני-ארכיטיפי של הקונפליקטים הללו מצריך בדיקה מה הן אידיאות הקיצון שלהם. לדומגא, אם נבחן את הקונפליקט הארכיטיפי חופש-ביטחון קיומי, נצטרך לבחון איך ייראה העולם לפי הפנטזיה האוטופית של חובבי החופש. ומצד שני נבדוק איך הוא ייראה בפנטזיה האוטופית של חובבי המסגרת והביטחון. שני מצבי הקיצון הללו יעזרו לסמן את גבולות המינעד הרעיוני הנסבל של הקונפליקט הבלתי ניתן לפיתרון.

ה"מתמטיקה" של אפיקי הקוטביות הארכיטיפית.

אבל הבעיות מסתבכות: אם לגבי אפיק מסויים של קוטביות ארכיטיפית ישנם שני מהויות קוטביות (נאמר השאיפה להתבדל לעומת השאיפה להשתלב), נוכל לסמן את האפיק – כלומר את "השאיפה המפוצלת" – באות P ואת הקטבים כ-(X-להתבדל, ו-Y-להשתלב). כך נסמן את האפיק המלא כ- Y, X]P]. אנו יודעים כי לפי עקרונות השמרנות הארכיטיפית לא נוכל לקבוע באופן אבסולוטי באם X עדיף על Y או להיפך.

אבל האפיק P כולו "מתחרה" בחשיבותו ובדמוננטיות שלו עם אפיקים אחרים, למשל עם אפיק Q (נאמר שהוא מבטא את הפער הקוטבי בין השאיפה להפשטה לשאיפה לקונקרטיזציה). האפיק Q, אם כן, הוא כנראה היחיד בו כן נוכל לראות התקדמות של האנושות ולכן העדפה של אחד הפרמטרים – השאיפה להפשטה הולכת ומנצחת את השאיפה לקונקרטיציה.

בלי קשר ליוצא דופן זה, עדיין עלינו להכריע בשאלת המרכזיות בין אפיק Q לאפיק P. במקרה הזה, בגלל ש-Q הוא מגה-אפיק וגם אפיק יוצא דופן, הרי שהסיכויים הם שניתן לו את הבכורה. אבל אם היה מדובר באפיק מקביל "רגיל", שאלת ההכרעה הייתה הופכת לדילמה. שכן, מה יותר מרכזי: שאיפה מקוטבת להתבדלות לעומת השתלבות או, לדוגמא, שאיפה מקוטבת להרמוניה לעומת קונפליקטואליות? ומה עומד ביסוד הדינמיקה בין האפיקים? לכך כבר דרוש מודל מורכב יותר שלא יובא כעת (בעיקר כי אין לי הצעה טובה מספיק לתשובה).

התפתחותה של שמרנות ארכיטיפית כתודעה רחבה (והנקודה הישראלית):
מדוע נחשבים רעיונות מסויימים למרתקים, אמיצים ורעננים מבחינה איטלקטואלית? לרוב זה לא בגלל שהם באמת חדשים ובוודאי לא משום שהם נכונים, אלא משום שבחברה מסויימת ובזמן נתון הספיקו כבר לשכוח אותם במידה מספקת כדי להתרגש פתאום ממה שנדמה כאמיתותן המחודשת. במילים אחרות הרעיונות הללו יצאו מהאופנה ונחשבו למוקצים. לאחר מכן השתנו קצת הנסיבות והנה הם שוב רלוונטיים במלוא הדרם, ונראה שהם חותרים תחת האינטואיציות הבסיסיות הישנות של השכל הישר שלנו. במובן הזה לדבר על קולקטיוויזם כסולידריות חיונית בארה"ב האולטרה ליברלית זה חצוף ונושכני ממש כמו לדבר על סגולות האינדיווידואליזם השואף לחירות, קניין ופרטיות בתוך קומונה סוציאליסטית בשבדיה של שנות ה-60.
הדינמיקה הזו קשורה למה שאכנה כדיאלקטיקת התודעות הכוזבות. על אף שלא תמיד נעשה שימוש במושג המארקסיסטי המדוייק הזה, זרמים מחשבתיים רדוקציוניסטים רבים יראו לכם כיצד מהותם של בני האדם נוגעת להיבט מסויים וכל שאר ההיבטים הם רק כסות שטחית, או ניגזרות של אותו מישור מהותי. המארקסיסטים יראו שהכל מאבקי מעמדות, גם מה שנראה בטעות כמו משהו אחר לגמרי; ההוליסטים יראו לכם שהכל אחד כי לצד אשליית ההבדלים הלא חשובים יש גם דמיון ואחדות; הפונקציונליסטים יסבירו מדוע כל השאלות המטאפיזיות המדומות הן רק הצדקות מאוחרות לפונקציות תועלתניות; הקולקטיוויסטים האורגניים יראו כיצד כל חזות של אינדווידואליות היא רק כסות להיות חלק ממרקם קבוצתי וכן הלאה…המשותף להן הוא הצגת היבט אחד כתודעה כוזבת והיבט אחר כעמוק ונצחי. בדרך כלל הרטוריקה הזו משכנעת מכיוון שמתוך הפרספקטיבה ההיסטורית בה היא נוצרת יש לפתע שינוי בנסיבות ש"מגלה" ו"חושף" פתאום את טבעם האמיתי של הדברים. כך, למשל, המהפכה התעשייתית "חשפה" את יסודיותו של מאבק המעמדות ומשבר הליברליזם והאינדווידואליזם "חשף" את הקדימות של הזהות החברתית על זו האישית.

כדי להבין שבדיאלקטיקת התודעות הכוזבות יש הרבה כזב, צריך לחוות מספיק מהן, בזמן קצר יחסית, על מנת לפתח מודעות מפוכחת. אם בתקופת חיים קצרה יחווה אדם מספיק משברים תפישתיים, כולל משברים הכוללים ניסיון להתייצב על דרך האמצע, לבסוף הוא יטה להבנה האינטואיטיבית יותר או פחות כי שני הקטבים הרעיוניים שפעם האמין בקדימותו של אחד מהם נמצאים במתח רעיוני מתמיד.

זה לא אומר שאחד מהקטבים לא דומיננטי, חשוב, רצוי או אולי אפילו נכון יותר (במובן של מותאם יותר למציאות החיצונית הנתפסת) מהקוטב השני, רק שהוא לעולם לא יצליח לפנות את הזירה ולהיות העיקרון השולט ביד רמה. לעולם לא תיהיה הגמוניה רעיונית מוחלטת של קוטב אחד על זה השני.ולעולם לא יוסר המתח.

מהסיבה הזו ישראל היא קרקע פורייה במיוחד לתודעה שמרנית-ארכיטיפית: התהפוכות התפישתיות שעברו על המדינה הקטנה הזו רק ב-50 שנה האחרונות, הזהות המסוכסכת שלה והשאלות הנוקבות הרבות שמעלים החיים בה מעוררים תחושה שהכל חוזר על עצמו מבלי שנוכל לגבש מדיניות אחידה על סמך הסכמה, ואפילו זו ההסכמה הדמוקרטית. חוסר היציבות התפישתי, המובנה כבר בשאלות בסיסיות הנוגעות לזהות המדינה ולאופייה, מאפשר את ההבנה שנועדנו לחיות במתח טבעי ורק במסגרתו נוכל לחפש הרמוניה.
פרקטיקה ברוח השמרנות הארכיטיפית.
אם כן, במקום לפתור את הקונפליקטים הארכיטיפיים הנצחיים, הפרקטיקה שניתן לחלץ מן השמרנות הארכיטיפית תבקש לתחום את גבולות הקונפליקטים באמצעות מה שניתן לכנות מסגרות טלטול רעיוניות המאפשרות מנעד רעיוני מוגדר ורחוקות מהאוטופיזם של האידיאולוגיות הגדולות. אלו מסגרות מסדירות שמצד אחד מאפשרות חופש ודינאמיות ומצד שני מונעות מן הקונפליקטים לחרוג לעבר אחד מקטבי המתיחות בצורה לא מאוזנת ולא נאמנה לטבע האנושי.

המקרה של הסוציאל דמוקרטיה הוא המחשה למסגרת טלטול רעיונית. גם במקרה הזה המתח בין חופש ואחריות אישית (קפיטליזם) לבין תחושת ביטחון ואחריות חברתית (סוציאליזם או דטרמיניזם חברתי) נתחם באמצעות הקפיטליזם הרגולטורי של הסוציאל דמוקרטיה שמאפשרת רמה משתנה של חקיקה סוציאלית בתוך מסגרת חצי-חופשית.

מתח זה – בין קפיטליזם לסוציאליזם – הוא נגזרת של מתחים ארכיטיפיים מופשטים יותר ובסיסיים יותר[8]. למשל המתח בין השאיפה לביטחון לעומת השאיפה לחופש, המתח בין אידווידואליות לחברתיות, המתח בין תחרותיות לשאיפה לביטחון ריבודי (או השאיפה לזהות ריבודית מקובעת), המתח בין תפישה דטרמיניסטית (במובן שהחברה מעצבת את הפרט) לתפישה הומניסטית (במובן של בחירה חופשית ואחריות אישית) וכו'.

אתיקה שניתן לגזור מהשמרנות הארכיטיפית
השמרנות הארכיטיפית היא לא רק תצפית על תופעות ותפישות. ניתן לחלץ ממנה גישה אתית שיש לה אמירה ביקורתית. למשל, אם הולכים עם עקרונות השמרנות הארכיטיפית עד קצה הלוגיקה שלהם, דוגמת הסוציאל דמוקרטיה מצטיירת כבעייתית ולא כמופת למסגרת טלטול. הבעייתיות נובעת מכך שבסוציאל דמוקרטיה המסגרת התוחמת איננה מחלחלת לכל הרמות הסבירות של הכלכלה והחברה. למשל, ארצות הסקנדינביה ודומותיהן עדיין מאפשרות קיומן של חברות ענק מסחריות השולטות ברוב השוק (קרטליזם מתון) ויכולות לדרוס מתחרים קטנים. חשוב מכך, בתוך חברות ענק אלו עדיין מתקיימים מעין מיני-משטרים דיקטטוריים בהם אי השיוויון וחוסר הדינאמיות בולטים – כשהמנכ"ל, ההנהלה הבכירה והדירקטוריון הם הקאסטה השולטת ביד רמה.

פרקטליזם חברתי

כדי למנוע זאת דרוש מודל של "פרקטליזם חברתי", כלומר מודל ששואף לשכפל את מבנה האיזונים והבלמים של מסגרת העל החברתית (מסגרת הטלטול הרעיונית) בתוך נגזרות קטנות יותר של אותה החברה (ממש כפי שהפרקטל הוא צורה המורכבת משכפול של עצמה). מכיוון שהקונפליקטים הארכיטיפיים מאפיינים גם פרטים או קבוצות קטנות, ולא רק את החברה כמכלול, רק כך יכול ההיגיון של השמרנות הארכיטיפית להפוך לשלם.

בטוב שבעולמות הכלכליים האפשריים, מבחינת השמרנות הארכיטיפית, תשאף מדינה סוציאל-דמוקרטית שאימצה את הפרקטליזם החברתי כי סד האיזונים והבלמים של מסגרת הטלטול יחול על כל כל נגזרות החברה ולא רק על החברה כמכלול. מדינה כזו תשאף, במידת האפשר, כי החברות המסחריות בתחומה יושתתו על מודל דמוקרטי (קואופרטיבי, למשל) ויכללו חקיקה סוציאלית פנים-מפעלית שתעניק הגנת מינימום סבירה לחלשים. לכן אין כיום מסגרת טלטול ארכיטיפית מלאה בכלכלה המתקיימת בעולם הממשי.

עמדה רוחנית הניגזרת מהשמרנות הארכיטיפית

בניגוד לתורה רוחנית או שיטה רוחנית סדורה, מהשמרנות הארכיטיפית ניתן לגזור, באופן כמעט טבעי וישיר, עמדה רוחנית כללית. אנסה לנסח הצעה משלי בהמשך. בכל אופן עמדה זו יכולה להעיז ולהבטיח רק דבר אחד – להשתדל מאוד לא לשקר.
——————
הערות:

[a]  הגישה המפרקת נחשבת בטעות כעכשווית לחלוטין. אבל ניתן לחשוב בהקשר הזה, למשל, על המיתוס העתיק של מגדל בבל (שלאחריו השפה כבר לא "טבעית" ו"נאיבית" במובן של הוראה פשוטה בין מילה למושא ההוראה) שנתן השראה לאבי הדקונסטרוקציה, ז'אק דרידה.

אם כי כוחה של הגישה המפרקת, המיוצגת כשלעצמה כנטייה ארכיטיפית, מתעמעמם כשהיחס לשפה נשען על השימושים הרווחים, ולא מעמדה אובייקטיבית חיצונית. מתוך נקודת מוצא אינטרסובייקטיווית זו ניתן לראות כי השימוש בשפה גמיש עד מאוד, אבל גם מאופיין גם במספיק תבניתיות, כך שניתן לצפות שברוב המקרים יבינו אנשים אחד את השני עד לרמת תיאום סבירה ביניהם.

בכל מקרה, מבחינת האווירה התרבותית, קשה יהיה לטעון נגד השה"א כי מדובר במסגרת תפיסתית לוגוצנטרית או נאיבית במיוחד, כפי שקילסו פוסטמודרניסטים ואחרים, מיזמים דומים כיביכול: את הסטרוקטורליזם המודרניסטי המוקדם או לחילופין את מיזם ה"alphabet of human thought" של רנה דקארט או את ה"סמנטיקה הטבעית", ששאפו בצורה כזו או אחרת להגיע גם הם לכללים אוניברסליים בסיסיים או ל"שפה טבעית". אפילו תומכי היפותיזת ספיר-וורף, בגרסאות הפחות נוקשות שלה (הרואות דומיננטיות ליחסי הגומלין שבין שפה לצורת המחשבה, ולכן קרובים יותר לגישת ההבניה התרבותית), יוכלו לחיות בשלום עם הרעיון של קשרים אוניברסליים חד סטריים בעיקרם בין תבניות מחשבתיות מולדות למושגים ארכיטיפיים. הרעיון שמבנה ההכרה יוצר מושגים, כשהוא מצומצם כל כך, מקשה מאוד על המבקשים להפריך אותו.

למעשה הקוטב השני של התמונה, שעשוי להיות קיצוני ובעייתי לא פחות (כלומר הקוטב של השפה הטבעית והאוניברסליזם התפיסתי-מושגי), זוכה דווקא הוא לעדנה מחודשת, בעיקר בסיוע תחומי ידע מדעיים יותר ואמפיריים יותר. בראש המגמה הזו נמנה סטיבן פינקר, אבל גם, למשל, האנתרופולוג האמריקאי דונלד בראון (עם ספרו Human Universals, שמדבר על המשגות אוניברסליות מולדות). מהבחינה הזו השמרנות הארכיטיפית מנוגדת הרבה פחות ליחסיות התרבותית, משום שהטבע האנושי המולד שהיא מציעה לדמות, הוא גמיש, מצומצם, ראשוני, נטייתי, דינמי ומורכב הרבה יותר. כמו כן, השמרנות הארכיטיפית, במובן של מערכת סמיוטית, כדאי (כפי שנאמר בפתיח) שתתפס כמודל סכמטי לצורת ההמשגה האנושית, ולא כהסבר מימטי של אופן פעולתה.

B – מתוך ההישענות הזו על טבע ההכרה האנושית, נניח מתודית כי הפער בין "מושגים ארכטיפיים" ל"נטיות ארכיטיפיות" זניח, וכי אפשר בהקשרים מסויימים להחליף בין מונחים אלו. כלומר, יש להיזהר מההכרזה שהכל רק שפה ושיח. לדוגמה: אם המושג "חופש" בא מתוך מבנה התודעה, והנטייה לחופש באה ממבנה התודעה, ובכל מקרה נוכל להתייחס אליה רק באמצעות המושג "חופש", אז אין טעם רב – ברוב המקרים – להבדיל בין המושג לנטייה (תוך הסתייגות שעל הקפיצה הזו, קפיצת הייצוג הנשענת על היותה של האינטרסובייקטיביות אפשרית, ניתן להפעיל את הגישה המפרקת, הרואה את הבעייתיות בקשר הישיר בין מסמנים למסומנים).

C – כך למשל, יהיה זה לא מדוייק מבחינתנו לומר שהלאומיות החלה באירופה של המאה ה-18. כי במובן מסויים, כפי שטען אנתוני ד. סמית (בניגוד לגישה של בנדיקט אנדרסון), מדובר גם בהמשך של הזהויות האתניות הקדומות, הנשענות בוודאי על צורך ארכיטיפי להתאגד על בסיס קשרי שארות ובסיס תרבותי. (ראו על כך מאמר מחכים של יעקוב עיון כאן). אם כן, יש לנו צורך להיות נכונים לקבל איזו המשכיות רעיונית-מושגית לאורך ההיסטוריה על מנת להציב בסיס להסתכלות הארכיטיפית. זה מציב את השה"א כנרטיב, אבל כפי שנראה בהמשך מדובר במטא-נראטיב.

D – כאמור תפיסה זו בעצמה היא  ארכיטיפית, ומנוגדת לתפיסה האינטואיטיבית-אימפרסיוניסטית של השפה שניתן גם לכנות "גשלטטית" (במובן של תופסת את המושג כשלם, כמבנה צורני שניתן להקבילו אינטואיטיבית למבנה מושגי אחר, וכך מתקיימת היכולת שלנו, למשל להגדיר synonyms ככאלו, ושתיהיה לכך משמעות יציבה יחסית בשדה האינטרסובייקטיבי). לטעמי זו טעות לראות באופן אוטומטי גישה זו כאירופוצנטרית. המחשבה שהמושג "היות קיים בנפרד" קיים גם באפריקה של לפני מאות שנים, איננה נובעת רק, או בכלל, מהרעיון ש"הם" צריכים להיות "כמונו", אלא מהאינטואיטיביות של זיהוי שדות משמעות דומים, ככאלו, ממש כמו במקרה של synonyms. התוקף פה הוא אינטרסובייקטיבי ולא א-פריאורי או מוחלט.

[1]ניתן למצוא את השאיפה הזו בעוד זרמים הגותיים: הנטייה של אנתרופולוגים סטרוקטוראליים (ובראשם לוי-שטראוס), למשל, היא להניח שקיימים בטקסטים מיתיים מכוננים אלמנטים מבניים קבועים וחלקים שהם ואריאציות מקומיות. את החלקים הקבועים, שהם לא פעם יחסים לוגיים יותר מאשר אלמנטים סטטיים, ניתן להבין בתור התשתית הערכית-תודעתית האוניברסלית. אבל הסטרוקטוראליזם הפשוט, שלא פעם מסרב להתיימר ולתאר יותר מאשר את מבנה היחסים הלוגיים בין המרכיבים, לא יכול לצעוד מעבר לכך מבלי לטבול בהסברים מטאפיזיים מתחייבים שיסבירו את מהות האלמנטים והיחסים ביניהם ולא רק את המבנה. כך יחסי השארות (קשרים בתוך המשפחה המורחבת והמצומצמת) אינם רק תרשים זרימה, אלא תוצאה של דחפים ראשוניים והבניות חברתיות עליונות.
[1a] פרשנות מילונית של המושג ארכיטיפ – על בסיס ההגות היונגיאנית – מכוונת למחוללי דימויים יסודיים ועל-זמניים, כלומר יסודות פיגורטיביים יחסית, כמו דמות האם ודמות האב, שניתן לפרשם באופן ליטרלי או אייקוני, מבלי שהאיכויות המופשטות הקשורות לדמויות אלו עומדות במרכז (איכויות כמו הגנה, אהבה, סמכות וכו'). במקרה שלנו ההדגשה היא דווקא על רמה של הפשטה ושל חתירה למהויות המופשטות שמאחורי הדימוי האייקוני. בדרך כלל, בגלל שארכיטיפ הוא הגרעין שמחלצים מהרבה מקרים או סיפורים פרטיקולריים, ייטו הארכיטיפים להיות מועדים בקלות להפשטה. זה יהיה אך טבעי לבצע בהם תהליך כזה [ראו גם הערה 3].

[2] הביטוי "דבר והיפוכו" איננו תיאור מדוייק משום שגם ההצבה הזו היא הבניה תרבותית ו\או צורת המשגה בסיסית ולא היגיון א-פריאורי. ראו הערה 7, לייתר פירוט.

מצד שני, יש לשים לב שיש לנו פה עניין מועט מאוד בהיגיון א-פריאורי או "בדברים כשהם לעצמם". בשה"א אנו עוסקים ברמה האפיסטמולוגית, ויותר מכך האינטר-סובייקטיבית, בתוך הכלא של התודעה המתורבתת שכבר מחלקת לנו את העולם – מעצם תהליך ההמשגה – לסט של מהויות מנוגדות או קוטביות. העובדה שהקוטביות לא קיימת ב"מציאות" כלל לא חשובה.

[2C] – הנטייה לשילוב גישות שונות בהחלט מתבקשת אם לוקחים בחשבון כי: 1. תיאוריות הגותיות חברתיות רבות הן רדוקציוניסטיות (נוטות לייחס לכוח אחד דומיננטיות או איכות דטרמיניסטית. ואולי זה מעניין כי כמעט אף תיאוריה חברתית בסיסית – כזו המציבה במרכז גורם או גורמים ארכיטיפיים – לא הוקעה כמופרכת לחלוטין בקונצנזוס האינטלקטואלי, לכל היותר היא נחשבה להסבר שולי או פחות ערך). 2. השמרנות הארכיטיפית מדברת על סט של כוחות (נטיות) מנוגדים פועלים תמיד בזירה האנושית, החברתית והפרטית. 3. לפיכך כדי לקבל תמונה שלמה יש לשלב מספר גישות  – המתייחסות כל אחת רק לכוחות, נטיות או היבטים מצומצמים. אבל בניגוד לריבוי הקריאות הפוסט-מודרני, כאן הדגש הוא על אחדות ניגודים או על היבטים שונים של השלם ולא על חוסר היכולת להגיע לאמיתות בנוגע למהותם של דברים – ראו הערה [2B]. כמובן, הגישה הזו חורגת מגבולות האקדמיה.

[2B] רוב הגישות התאורטיות הנודעות מאופיינות ברדוקציוניזם – דהיינו יש להם יחידת ניתוח אחת מוגדרת, מושג אחד או זוית הסתכלות אחת שדרכה הם בוחנים תופעות. כך, לדוגמא, המארקסיזם בוחן הכל דרך יחסים חומריים ובאופן ספציפי יותר ביחס לשליטה באמצעי הייצור כמכוננת מעמדות אנטגוניסטיים; האימפריציזם בוחן רק את ההיבטים המדידים והכמיתים של תופעות, הביהביוריזם מתעלם מתופעות שקשה להסבירן ללא הנפש, ההומניזם לא נותן את דעתו מספיק על התניות והבניות חברתיות מכתיבות וכו הלאה.

זה עוד דורש בחינה מעמיקה יותר אבל נדמה שכיום נוטה האקדמיה לפתח תפישות אינטגרטיביות ברוח אחדות הניגודים.
כדי להבהיר זאת נשרטט שלוש צורות של אינטגרטיביות: ריבוי קריאות (כמו בפוסט מודרניזם), אחדות ניגודים (כמו, בין השאר, בדואליזם), והיתוך או לחילופין סינתיזה (כמו בדיאלקטיקה ההגלינית). ריבוי קריאות היא למעשה לא ממש גישה אינטגרטיבית. למעט העובדה שמשתמשים בכמה גישות שונות כדי לבחון תופעה, אין פה באמת זיקה בין הגישות אלא פרגמנטציה. הגישה הדיאלקטית (או זו של כור ההיתוך הרעיוני) לעומת זאת מנסה ליצור משהו חדש שמבטא את סך הצדדים. לחילופין הנטייה היא להתיך את כל הגישות לגישה אחת שהיא מעין פשרה קונספטואלית. מנגד, אחדות הניגודים רואה בגישות השונות אמצעים להגיע להיבטים או צדדים שונים של אותה תופעה. יש קושי לתפוס או להבין באמת את הגישה הזו כפי שיש קושי לתפוס את השפנברווז כייצור שהוא גם שפן וגם ברווז.
גישות אינטגרטיביות קיימות כיום גם מחוץ לאקדמיה, כתופעה נרחבת יותר ורק במקרים מועטים מודעת. בהקשר הזה כדי לבחון את כתביו של ההוגה הניו-אייג'י השנוי במחלוקת, קן וילבר ובעיקר את הצורך התרבותי-הגותי שדחף את וילבר לרצות ולאחד את הכל. אני מניח שזה מעיד על תופעה רחבה יותר.

[3] בנקודה הזו כדי להבחין בין שני סוגי מוטיבציות של הפשטה: מוטיבציה מטאפיזית ומוטיבציה אוניברסלית. הפשטה שנובעת ממוטיבציה אוניברסלית היא תמיד גם מטאפיזית, אך לא להפך. הפשטה מטאפיזית היא ניסיון לבטא את המהות המטאפיזית מאחורי אובייקט, חומר או מופע מסויים, באופן שאיננו מיסטי או טראנסנדנטי. לדוגמה: אם נאמר שמהותה של גדר היא הטריטוריליות. הפשטה אוניברסלית היא ההצבעה על מבנה העומק או על המרכיב הרעיוני או הרגשי המשותף של הרבה תופעות פרטיקולריות מזמנים ומקומות שונים. לדוגמה טקסי התבגרות שונים ומשונים מרחבי העולם שמגלמים בתוכם כולם צורך מופשט לסמן את המעבר הפלאי מילדות לבגרות. ההפשטה האוניברסלית, המבנית באופייה, היא השאיפה למהויות המקובלות של מה שניתן לכנות, הרשת האינטר-סובייקטיבית, כלומר מה המהות הרעיונית הרווחת באינטרקציה בקרב פרטים רבים מכל הזמנים והתרבויות.

מדוע החתירה היא להפשטה? על כך קראו בהערות [4] על ארכיטיפ התא המשפחתי.
[4] כנגדי יטענו וודאי שגרעין מהות הרעיון המשפחתי הוא תא הטרוסקסואלי של גבר ואישה שיכול גם להביא צאצאים. בנוסף, זה גם הדימוי הסטריאוטיפי של משפחה. אני לא מקבל את הטענות הללו אבל הויכוח המפורט איתן יידחה להערה [5].
בקצרה רק אטען כי למרות שהדימוי של הנקבי המתאחד עם הזכרי הוא אכן ארכיטיפי, הרי שגם השאיפה להפשטה היא כזו ובמקרים רבים היא מאפשרת חופש לבחון את המהויות היותר רוחניות ומופשטות של רעיונות אנושיים כמו התא-המשפחתי. הארכיטיפ המשפחתי מכיל מהויות מרכזיות שהרכב הטרוסקסואלי אינו הכרחי בהן (לפי עקרונות ההפשטה האוניברסלית).

גזירת קביעות נורמטיביות (בניגוד למוסריות) מתוך מה שטבעי או רווח איננה עניין זר לש"הא, אבל היא תמיד צריכה להיעשות בזהירות. כאן המרכז צריך לעבור לצד המופשט. ואם תשאלו מדוע היבטים פרטיקולריים או מופעים חלשים יותר מהיבטים מופשטים, התשובה היא שמידת ההפשטה היא זו שאיפשרה את החברה האנושית – שפה, אידאות, ערכים, אלוהות מונוטאיסטית, מוסר, אהבה (ולא רק כרגש אינטואיטיבי בלתי מוסבר, אלא כאידיאה) – כל אלו לא היו מתקיימים ללא ההפשטה שחיונית לכינון האנושיות. לפיכך ההיבטים המופשטים של תופעות אנושיות הם בעלי חשיבות מכרעת. [ראו גם הערה 5].

[5] העדפת ההפשטה, הוסברה בהערה הקודמת. ניתן לטעון עוד בעניין הזה שהאנושות נעה מחשיבה פרטיקולרית ופטישיסטית (כזו שמאדירה מופעים, אובייקטים, צמחים ובעלי חיים – כמו הטוטמים) לחשיבה ותפישה מופשטת: מציורי קיר לשפה מקודדת, מאמונה פאגנית או טוטמיסטית למונותאיזם, מתיאולוגיה למטאפיזיקה ומחוקים פטריאכליים\מטריאכליים למוסר אוניברסלי.
למגמה זו יש כמה יוצאים מן הכלל: מלבד רגרסיות וריאקציות ישנם שני זרמי מחשבה שנחשבים למתקדמים ובכל זאת נדמה בטעות שהם מנוגדים לבכורה של ההפשטה: אמפיריציזם ומטאריליזם. ואולם זה כלל לא מדוייק, כפי שיוסבר כאן:

ההפשטה האוניברסלית היא זו שמעניינת אותנו במקרה הזה (ראו הערה 3). המטאריליזם, על אף שהוא מייחס חשיבות משנית למהויות שמעבר לחומר, יש לו אמות מידה אחידות (שהן מטאפיזיות ולפיכך מופשטות) לשפוט את היחסים החומריים. למעשה אמות מידה אלו הן גם אוניברסליות (או שואפות לאוניברסליות): הדיאלקטיקה המטאריאליסטית של מארקס, למשל, התבססה על כך שהיחסים בין אלו שיש להם לאלו שאין להם רלוונטיים לכל חברה תעשייתית ולכן הם בעלי פוטנציאל אוניברסלי. לכן גם לאומים ומדינות נחשבו במקרה הזה לתודעה כוזבת.
כך גם לגבי האמפיריציזם: יש לו אמות מידה אוניברסליות (ומופשטות) לגבי מתודות ההוכחה באמצעות כלים ניסויים. מתודות אלו לא רק שאינן תלויות תרבות (באופן ישיר ומוצהר), הן אף מתיימרות ושואפות לנטרל את ההקשר המקומי ולהגיע לשיטה אוניברסלית מוסכמת. ואף יותר מכך, לא פעם משתמש האמפיריציזם במופעים ככלי על מנת להבין את העקרונות.

אם לחזור לדוגמא הקודמת, הזוגיות ההטרוסקסואלית כמודל מחייב היא אכן רעיון שמקיים את תנאיי ההפשטה האוניברסלית (למעט יוצאים מן הכלל זניחים, האנושות ביססה את עצמה על מודל זוגיות הטרוסקסואלי). לעומת זאת בראייה של "הפשטה מטאפיזית" הצגת מודל הזוגיות ההטרוסקסואלי כמייצג את המהות של הזוגיות האנושית הוא שטחי.

במקרה הזה מתקיים מתח בלתי פתיר בין שני צורות ההפשטה. מה שמכריע לדעתי את הכף הן צורות אחרות ונוספות של של מתחים ארכיטיפיים – למשל הצמדים הארכיפיים יחידנות-מסגרת מכילה, יצרים-אידיאות ויצריות-טבואיזם. שלושת הצמדים הללו מספרים לנו שכל בני האדם רוצים מידה מסויימת של מסגרת מכילה (גם גייז), שכל בני האדם עושים סובלימציה של יצרים (טבעיים ומולדים) המותמרים לאידיאות – בין השאר אידיאות של יופי, אהבה, ארוטיקה, זוגיות וכו' (גם גייז) ושלכל בני האדם יש רצון מסויים לתחום את היצרים שלהם במסגרת כללים שמאפשרת פורקן מצד אחד ואיסורים מצד שני (כלומר מסגרת בין-אישית מחייבת, בדרך כלל במודל מונוגמי קשוח במידה כזו או אחרת). לאחר שמבינים את כל אלו אין אלא לקבל שהזוגיות ההומוסקסואליות איננה חריגה ברמת מבנה העומק מרוב הדפוסים של החברה האנושות. זאת בניגוד לנהנתנות חסרת גבולות (בין שהיא סטרייטית או גאה) שהינה מופע לא מאוזן של הצמדים יצריות-טבואיזם, זהות יחדנית-זהות חברתית ועוד. זה כשלעצמו לא יכול לשמש כשיפוט מוסרי נגד יחיד נהנתן, אלא נגד התופעה החברתית של הנהנתנות.

[6] העובדה שתופעה מסויימת נמצאת מחוץ לאיזון של הטבע האנושי איננה קביעה מוסרית, אלא אבחנה תצפיתית. השמרנות הארכיטיפית מייתרת את המוסר, לפחות בשלב הראשוני. אבל לשמרנות הארכיטיפית כשלעצמה אין כל מוטיבציה לבצע את הקפיצה הרשלנית בין מה שנחשב ללא טבעי, לא מקובל ואפילו מזיק, לבין מה שאינו מוסרי.

[7] אפשר לכנות את הצמדים גם ניגודים או הפכים שכן יש יחס של אי היתכנות ביניהם. אלא שתכונה של ניגוד או הופכיות היא בעצמה עניין תלוי תרבות או שפה ולכן רעועה כיביכול מבחינה הגותית. מי אמר למשל שחופש הוא היפוכה של המסגרת או של תחושת הביטחון? יותר נכון לומר שיש איזשהו מתח או פוטנציאל סתירה מובהק בין שני המרכיבים המצויים בכל הצמדים הללו. המונח "קוטביות" שאול במקרה הזה דווקא מהרעיון של קוטב מגנטי הדוחה את הקוטב האחר (האנלוגיה לא מושלמת כי במציאות הוא דוחה קוטב שדומה לו) באופן שלא ניתן כי ידורו יחד.

[8] על ההבדל בין קטבים של תופעות פרטיקולריות לקטבים של מהויות ארכיטיפיות מופשטות, והקדימות של אלו האחרונים, ראו הערה 5.
בנוסף, יש עוד דרך למיין קטבים של מהויות ארכיטיפיות, לפי מידת העקביות שלהם (מידת העקביות של הארכיטיפ).

[9] למעשה החלוקה למהויות ארכיטיפיות קוטביות והקביעה מי ישתתפו או יודרו מרשימה זו איננה כה פשוטה ושקופה והיא עוד דורשת מתודה לכידה ומנומקת. למשל, ארכיטיפים רבים ברשימה הזו ייראו לנו כאילו נלקחו מזמן ומקום מסויימים. חלקם יראו חלשים מאוד במדד העקביות של הארכיטיפ, שכן הם מופיעים רק בחברות מסויימות. המדד המכריע לשם כך עוד דורש זיקוק וקריטריוניזציה.

בנוסף חלק מהמהויות הארכיטיפיות צויינו פה במונחים של תורות ידע עיליות, כלומר מודרניות יחסית (למשל אימפיריציזם). זה נעשה כשלא הייתה מילה מתאימה יותר לתאר את הנטייה התפישתית\ערכית שמתבטאת כמהות ארכיטיפית. ההנחה, הסטרוקטורליסטית בטבעה, היא שלכל רעיון, תורת ידע או ענף הגותי מודרני יש שורשים בתבניות חשיבה ראשוניות (פרימיטיביות – מבחינת הקדימות זמנים, הן לאוו דווקא פשוטות יותר) שהיו הגרעין לאותן תורות ידע או כתבי הגות ואת שורשיהן ניתן למצוא בפתגמים עתיקים, אגדות עם וכתבים דתיים (נדמה לי שגם לייבניץ מעלה רעיון דומה במקצת). השמרנות הארכיטיפית היא גם ההתחקות אחר התבניות התפישתיות הפרימיטיביות שהיו היסודות לכל בניין הידע האנושי. כך כל טקסט או יצירה מודרניים, מתכתבים באיזשהו אופן סמוי או גלוי עם הטקסטים המכוננים של התרבות.

18 מחשבות על “השמרנות הארכיטיפית

  1. פינגבק: אנחנו בדרך להיות פרה קדושה

  2. של שטראוס וזימל, כפי שאני רואה אותה, הייתה דרכם לנסח את רעיונותיהם בצורה פשוטה ובשפה מובנת לכל.

    קראתי לפחות פעמיים את הפוסט, בכל פעם הגעתי לפיסקה האחרונה עם הלשון בחוץ ומבלי להבין לעומק מה אתה מנסה להגיד כאן.

    חבל.

  3. מארג' היקרה, הצטערתי לשמוע על עוגמת הלשון שלך מקריאת הפוסט. על אף שמדובר בטיוטה אני חושב שמידת הבהירות והפשטות היא קריטית. אשתדל למצוא את הזמן לעבור שוב על הטקסט הסבוך ולנסות לפשט אותו ולפרק אותו במידת האפשר.

    בגלל שיש לי ספקות לגבי כישורי הכתיבה והעריכה שלי – לפחות בכל מה שנוגע לכתיבה מהסוג הזה – אשמח לשמוע הצעות לשיפור (כמו למחוק חצי מהפיסקאות וכו').

    שלך,
    יריב

  4. שלום, אני מהקהל הרחב
    למטאריאליזם יש אמות מידה מופשטות? אולי המארקסיזם כבניין האב שלו מתבסס על מטאפיזיקה הגליאנית, אבל מעבר לזה? לא מצאתי דוגמה פרט למארקס.
    לא הבנתי מנין המסקנה שלהפשטה יש גורם מכריע בשימור התרבות. אם אתה מקבל את הסטרוקטוראליזם באנתרופולוגיה, הוא לא מחייב שימור כפוי על התרבות מבחוץ, לדוגמא קלוד לוי שטראוס.

  5. שלום אורי,
    לגבי המטאריאליזם, אני כנראה צריך לבחון את העניין לעומק. בכל מקרה זה עניין שולי יחסית. בסך הכל רוב הניגזרות של המחשבה מטאריאליסטית יזהו דפוסי חומריים אוניברסליים בקרב בני אדם, כך שגם אם המטאריאליזם הוא "אנטי-הפשטה", הוא לא בהכרח תפישה שמסוייגת מאוניברסליות.

    אני לא כל כך מבין את הטענה על ההפשטה. מה שאני, בהתבסס על רבים וטובים, טוען בעניין הוא שמידת ההפשטה (היכולת להפשיט) היא זו שיצרה שפה מדוברת ותרבות. ושהאנושות הולכת ונשענת על היכולת הזו, הגם שאני מאמין שיש למגמה הזו גבול.

  6. היה נדמה לי שראיתי פיסקה המתייחסת ליכולת ההפשטה כמכרעת. אולי היה נדמה לי ואולי זה נעלם בהגהה.
    "קריאה של קוד תרבותי מוסווה (למשל בכלים פסיכואנליטיים) היא עניין בעייתי ויש לראות בה "קירוב גס.
    גם המדע, כתר האמפיריציזם הנתון להפרכה, נחשב בפילוסופיה של המדע כקירוב גס.
    כתבת על פרויד ועל יצר המוות: זה אחד מהדברים שפרויד טען והיה רלוונטי לזמנו. מקובל היום, על רבים וטובים, שיש יצר אחד – הליבידו.

  7. אני מאמין שקיים יצר מוות בבני אדם, למרות שזה אולי כבר לא מקובל, כדבריך. בכל מקרה יש אידיאל ארכיטיפי של "המוות" בתרבות, על אף שהוא לרוב מודחק ו\או נדיר.

  8. אוקיי, עם עניינים שבאמונה מי אני שאתווכח, על אחת כמה וכמה שלי אישית יש הערכה גדולה לכוחה של קאלי. רק אני, אישית, מעריך אותה כמייצגת נוספת של הליבידו.

  9. ההבדלים בינינו והשינויים בפנינו חושפים ביטויים פיסיים ונפשיים של פגיעות.

    גם אם נימנע מעצמנו או נעטה מסכות לא תעלם הפגיעות.

    כשיש לנו רגש כלפי משהו או מישהו
    הפגיעות שלנו דוחה את או מתחברת עם הפגיעות שלו.

    אם מוסיפים או גורעים ממידת הפגיעות,
    מתקשחים או מתרככים.

    הפגיעות משותפת לנו וחוצה בינינו,

    מקטבת את היחסים
    בינינו לבין
    השאר
    .

    במאמץ ל.., נסחפים,
    בשמירה על.., שוקעים.
    בבחירה ומכורח נמשיך
    לשמור על הרצף הפנימי,
    במאמץ לעמוד במקצב חיצוני.

  10. קראתי וקראתי, והלכתי לאיבוד. ביקשת למעלה הצעות כיצד להתנסח ולערוך מחדש. יש לי שתיים מרכזיות:
    (א) המאמר עומד כרגע על קרוב ל-7,500 מילה. נסה לצמצם ל-1,000.
    (ב) אתה עושׂה שימוש רב ביותר במילים לועזיות. מנסיוני למדתי שאלה נוטות לטשטש את המשמעות, האובדת בסבך של רדוקציות רגרסיביות שמחולל הדיסוננס הקוגניטיבי המובנה באופוזיציה של אובייקט-סובייקט. עוד למדתי מנסיון שהסתפקות בעברית מצמצמת את מספר המילים באופן משמעותי (ראה סעיף א').

    ועכשיו כמה הערות מקומיות:

    כתבת: "מתוך איזו שאיפה אנושית בסיסית נובעת השאיפה הקונקרטית של כל חברה למנהיגים?"
    תשובה: מישהו חייב להתוות דרך. רוב האנשים אינם אוהבים אחריות. "הקטנת ראש" היא תכונה אנושית בסיסית.

    הצבעת על הקשר בין מדעי הרוח למדעי החיים. אם תוכל ליצור איזו חוליה מקשרת שהיא, שתעמוד במבחן הביקורת, תעשׂה דבר גדול.

    כתבת על "האדם הסביר הקוגניטיבי". סביר בעיני מי? זו הגדרה שנוטה לבטל את עצמה.

    ולסיום – המשׂימה שלקחת על עצמך היא כבירה. צריך להיות גאון מטורף כדי להצליח בה. אני ממליץ לרוב לתלמידים/ות שלי להתמקד בתחום מצומצם יחסית, ובאמצעותו להגיע לאמירות הגדולות.
    שני תחומים שיכולים להיות מקרה מבחן מעניין עבורך הם:
    (א) בדיחות. מה מצחיק את מי, ובאיזה הקשר? נראה לי שכאן יש כר פורה לאמירות על "טבע" האדם לעומת מבנים חברתיים.
    (ב) ספר קוהלת. וד"ל.

    מקוה שיש איזו תועלת בהערות שלי.

    אורי.

  11. הלוהא, אורי.
    אתה ככל הנראה צודק.
    בכל אופן ערכתי את הטקסט ככה שעד הכותרת "הרחבה", שם נמצאות כל השטויות, הטקסט יחסית קצר ומעביר את הרעיון המרכזי.

    לגבי מילים בלועזית, לא מצאתי כאלו במסמך, למעט מילים שקשה מאוד לתרגם לעברית בצורה מדוייקת. לפחות לי קשה. קולקטיוויות זה מה? חברתנות?

    לגבי השאיפה להמליך מנהיגים, המממ… לא שאלתי את זה. העליתי דוגמה לאיזה סוג שאלות יעסיקו שמרנים ארכיטיפיים. לא שאני נגד בנאליות, אבל…

    לגבי בדיחות, אני קל להצחקה. לא האדם לחקור מה הוא הדבר הניסתר הזה שמצליח סוף סוף להצחיק. אבל הכיוון משעשע. זו בטח קלאסיקת סטודנטים לסוציולוגיה.

  12. "האוניברסליות של הקונפליקטים הארכיטיפיים"
    "להחליף את השיח על אובייקטיביות בשיח על אינטר-סובייקטיוויות"
    "חקירה אפיסטמולוגית של הקונפליקטים"
    שלא לדבר על שימוש נרחב ב"דיאלקטיקה", וכמובן ב"ארכיטיפ".

    מובן לי שהביטויים הללו הם חלק בלתי-נפרד מהעגה המקצועית בחוגים מסויימים. קרא לי שמרן (מאיזה סוג שתבחר), אבל אני סבור שהשימוש במילים הללו בא לחפות על העובדה שלכותב (או הדובר) לא לגמרי ברור על מה הוא מדבר.
    ההכרה הזו החלה להתגבש אצלי בעת לימודי הדוקטורט, כאשר נחשׂפתי לראשונה (בקנה מידה גדול) לשם התאר cognitive. שׂמתי לב שבכל פעם שמילה זו מופיעה, ההבנה שלי התערפלה. space ו-discourse אף הם עשׂו את העבודה ביעילות.

    עם השנים פיתחתי שיטה נגדית: אני משתדל לא להשתמש במילים לועזיות שנכנסו לעברית אחרי חתימת התלמוד הבבלי והמדרשים הגדולים (כך שאני מרשה לעצמי ארמית ויוונית, וזהו בערך). השיטה הזו נולדה במידה מרובה מתוך בחירה עקרונית ערכית, אבל התגלתה עד מהרה כאמצעי יעיל לכתיבה בהירה.
    אני ממליץ על השיטה לתלמידים/ות. לרוב היא אכן משפרת את הביטוי שלהם/ן בכתב. היא גם מאטה מאד את קצב הכתיבה. לרוב זה טוב.

  13. פינגבק: ה(היפו)תיזה הפתוחה – אקדמיה בקוד פתוח « הבלוג של יריב מוהר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s