הגמוניזם במקום שוויוניזם

הגמוניזם היא השאיפה של אומה, חברה או יחיד להגמוניה[1]. זו יכולה להיות הגמוניה באזור, מוסד או חברה מסויימים ולפעמים אפילו בעולם כולו. בניגוד, למשל, לשאיפה לשוויון, ההגמוניסט רואה כטבעי מצב בו הוא השולט (ישרות או בעקיפין), ורואה כלא טבעי כל מצב אחר.

מכאן העניין המבלבל: גם נדכאים וחלשים יכולים להיות בעלי תפישה הגמוניסטית, לא רק כאלו שכבר נמצאים בעמדת כוח. למעשה הרבה עמים מדוכאים מפתחים פנטזיות הגמוניסטיות (הגרמנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, למשל). זהו חלק מהתהליך הטבעי של ההתמרדות – לרצות לא רק להפסיק את הדיכוי, אלא להפוך למדכא בעצמך.

הגמוניזם טוטאלי היא תפישה לפיה קיימות רק שני ברירות בפני אומה, חברה או יחיד: לשלוט או לחדול. מבחינת ההגמוניסט הטוטאלי ההגמוניה היא הדרך היחידה להיות קיים. לא פעם הכוונה היא לקיום ליטרלי – כלומר הבחירה היא לתפישתם בין הגמוניה למוות. מצב של שוויון כלל לא עולה בדעתם או שהוא נחשב על ידם כפנטזיה בלתי אפשרית מעצם העובדה שכולם שואפים להגמוניה ולכן כולם שואפים לשבור את השוויון.

הגמוניסטים רבים גולשים לכיוון ההגמוניזם הטוטאלי כאמצעי של ראציונליזציה. זו דרך לנמק לעצמם את המחיר הכבד שהם משלמים עבור השאיפה להשיג או לשמר הגמוניה. אם הבחירה היא בין שליטה למוות הרי שברור כי אין ברירה אלא להמשיך במאמץ לשלוט או להשיג שליטה.

 בנוסף, ההגמוניסטים הטוטאליים נוטים לנוע בין רטוריקה מתקרבנת (רוצים לחסל אותנו, אנחנו בסכנה) לרטוריקה כוחנית ומקרבנת (אנחנו נראה להם, אנחנו הכי חזקים). שיווי המשקל בין תחושת חוסר האונים לתחושת האומניפוטנטיות, בין האימה והטלת הטרור, הוא זה שמתדלק את ההגמוניזם הטוטאלי אפילו באומות כבירות כמו ארה"ב של ימי הניאו-קונסרבטיבים. ארה"ב היא אולי גדולת ההגמוניסטים בעולם.

הגמוניסטים טוטאליים נוספים ניתן למצוא בקרב: הפונדמנטליסטים המוסלמים, התנועה הציונית (ביחס לארץ ישראל ואולי גם במידה פחותה לגבי המזה"ת), השמאל הציוני (ע"ע – הלכה המדינה כשעלה הימין), הימין הדתי (ביחס למערכת הפוליטית בישראל – ע"ע השמאל יוביל לחיסולנו הרוחני ואולי גם הפיזי), החמאס וחלק ניכר מהפת"ח (ביחס לפלסטין השלמה מהים לירדן), תנועות ניאו-פשיסטיות מסויימות באירופה, שליטים דיקטטורים שונים (בד"כ רק ביחס לארצותיהם והסביבה הקרובה) והמפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה (בעיקר ביחס לקוריאה).

מאפיין נוסף של ההגמוניזם הטוטאלי הוא אפקט המראה שהוא מייצר – הגמוניזם טוטאלי בצד אחד מוביל מהר מאוד להגמוניזם טוטאלי בצד שמנגד ובמידה רבה של צדק. אומה הניצבת מול אומה אחרת עם שאיפה טוטאלית להגמוניה מתקשה לסמוך על מצב של שוויון או שיווי משקל סביר בין האומות (שהרי האומה שמנגד רק תנסה להפר מצבים מאוזנים אלו). במקום זאת תשאף אותה אומה להקדים הגמוניה למכה לדאוג לכך שהיא זו שתהייה בשליטה מוחלטת (בריה"מ מול ארה"ב עם סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת המלחמה הקרה, זו דוגמה מצויינת).

אבל המאפייין אולי הכי מוחץ של ההגמוניזם וההגמוניזם הטוטאלי בפרט הוא שהוא איננו מסתמך רק על שיקולים תועלתניים. לו היה מסתמך רק על שיקולי רווח והפסד, סיכוי מול סיכון, הרי שהיה טעם להעלות את התהייה הבאה: אומנם מצב של שוויון או שיווי משקל טומן בחובו סיכון של הפרה אבל גם שאיפה להגמוניה או לשימור הגמוניה לעולם איננה מובטחת. למעשה שאיפה להגמוניה מול יריב שגם הוא שואף להגמוניה מתמרצת את הצד שכנגד בצורה יוצאת דופן. זאת לעומת מצב מאוזן יותר שמרדים את שאיפות האוייב ומכהה את ההנמקות העצמיות שלו.

כאמור, זה לא המצב. השאיפה הטוטאלית להגמוניה נוגעת בפחד קמעי, בלתי מוסבר, לא כזה שניתן להצבה באופן פשוט במשוואה של רווח מול הפסד. ומן הצד השני השאיפה הזו נוגעת גם לתחושות כבוד וגאוותנות שאינם קשורים לתועלתנות חומרית קרה. הגאוותנות, הכבוד ותחושת הכוחניות גם אינם קשורים לתועלנות רגשית מאוזנת יותר – כזו שתחושת הכבוד והשררה אינם חזות הכל בשבילה. לכן ההגמוניזם הטוטאלי לעולם יעדיף את לנהל ויכוחים כשברקע איום פוטנציאלי זמין לשימוש רטורי. כך יוכל להימנע מדיון ענייני יותר (על הרקע הזה אפשר להבין טוב יותר את ישראל, הפלסטינים, איראן והחיזבאללה, ואת אל-קעידה וארה"ב).

פארדוקס האנטי הגמוניזם: "הגמוניה של חוסר הגמוניה"
הגמוניזים שוויוני היא תפישה שמקורו בפרדוקס הלוגי הטמון באנטי הגמוניות – אם אתה מצדד בתוקף בדומיננטיות המוחלטת של מערכת א-הגמונית (הדמוקרטיה המתגוננת, למשל), הרי שאתה סוג של הגמוניסט בעצמך. רק אנרכיסט ניהליסט או אדם חסר כל מודעות פוליטית איננו הגמוניסט באופן מוחלט. הגמוניזם שוויוני ניתן למצוא בקרב המחנה הליברלי-דמוקרטי בישראל שמתנגד לכפייה הדתית ואפליית התושבים הערבים. אבל גם בקרבו יש לא מעט כאלו שרוצים הגמוניה לקבוצה האתנית שלהם – אשכנזית ע"פ רוב –ולא רק "הגמוניה של חוסר הגמוניה". כך ניתן לראות עד כמה מעטים הם ההגמוניסטים השוויוניים בישראל.

השמרנות הארכיטיפית היא תפישה אנטי-הגמונית בעיקרה משום שהיא מכירה גם בדינמיות הטבעית של החברה האנושית וגם בניגודים הארכיטיפיים והאוניברסליים הקיימים בתודעתם של פרטים וחברות. מצב שמטבעו חייב להתבסס בעיקר על כוחניות מקובעת הוא הפרה בלתי מאוזנת של מסגרת הטלטול הסבירה של החוויה האנושית, כך לדעת השמרנות הארכיטיפית.

השאיפה לאיזון (בניגוד לאיזון כאוטופיה סטטית) היא זו משאפשרת הכרה בשני הצדדים של הניגודים הארכיטיפיים על בסיסם מסתדרים כל הסכסוכים בעולם (לדוגמא, ובפשטנות יתר, את הסכסוך מערב-איסלם ניתן להציב על הציר – חופש מול מסגרת, במקרה הזה מבוססת מסורת).

———————————————
1. לצורך העניין "הגמוניה" איננה מקבילה בהכרח ובאופן מוחלט למושג "דומיננטיות" בשימוש היומיומי שלו. ההגמוניה היא יותר מאי-שוויון בעמדות הכוח בין גופים או מדינות – אי שוויון שלעולם יתקיים בעולם הממשי. ההגמוניה היא מצב קיצוני של יחסי כוחות בו הצד החזק לא רק הרבה יותר חזק אלא גם ממש את כוחו (או פוטנציאל כוחו) על מנת להשתית את יחסיו עם הצד החלש על בסיס פער הכוחות הזה. במצב ההגמוני ההגמוניסט גם פועל כדי להנציח את פער הכוחות כך שלא תהייה לחלש הזדמנות הוגנת לשנות את מעמדו. אם לשאול דימוי מהכלכלה החופשית, ההגמוניסט פועל כמו קרטל, כדי למנוע מצב שמתחרה שלו יוכל ולו להתקרב לנפח כוחו.

 

 

2 מחשבות על “הגמוניזם במקום שוויוניזם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s