העובדים הזרים הם העתיד

[נוסח מהודק יותר של הכתבה התפרסם בגיליון האחרון של עיתון "העיר"]

 

הם מרגישים הרבה יותר ישראלים ממני, אני חושב. וכשאני שואל את ג'מילה בת השבע אם יש לה הרבה חברים ישראלים בכיתה, היא עונה: בטח. פיליפינים, ערבים, ספרדים, כולם. אבל לשוק הקח-תן שמתרחש פעם בחודש, יוזמה של אירגון העובדים הזרים יחד עם מסיל"ה (מרכז סיוע לקהילה הזרה של העירייה), היא באה "רק כשיש משחקים". כרוניקה של נורמליות השמורה לילדים.

ג'מילה ("לא לא, בלי אלף") נולדה בארץ. הטבעיות שבה היא מתנהלת בישראלית שוטפת שזורה היטב, כמו הצמות שלה, בכל קצוות התנהגותה. היא כנראה לא ממש מודעת לכך שקרנבל הקח-תן מסביב מתרחש בגלל מצוקה גדולה של הקהילה ממנה היא באה. אומנם היא יודעת – כי אין איך לברוח מהמידע – על מדיניות הגירוש המאסיבי של מדינת ישראל. ברור לה שבהרבה משפחות, גם של חבריה, האב גורש חזרה למדינת המוצא והאם נאבקת לפרנס. אבל באותו רגע, מוקפת "מתנות" רבות, לא נראה שהיא מודעת לכאב האמיתי ולצורך הנואש בחפצים הניתנים בקח-תן.

אחרי פעילות רב-תרבותית ומולטי-קולינרית ענפה והתנדבותית, מתקבצים כולם בחדר קטן בבית מסיל"ה. עשרות ילדים והורים, בעיקר ממוצא אפריקאי ופיליפיני, גורפים משחקים, בגדים ספרים וחפצים נוספים – כמה שיותר הרבה ומהר. הנתינה וגם הלקיחה נעשים באופן לא פרסונלי, על בסיס התנדבותי וללא מקח ומימכר. ישנה המולה. אבל איכשהו אפילו ההמולה הזאת לא ממש ישראלית. אף אחד לא דורס את האחר. אין שום סימן לריב, צעקות או מתחים. כולם רוצים וצריכים הרבה, אבל הם מכבדים את הצורך הדומה של מי שעומד לידם. ההורים מבינים את המצוקה, הילדים את חדוות המשחקים. רק ג'מילה עומדת קצת בצד, מסתפקת במספר ספרים שלקחה.

בניגוד אליה מירה בת השמונה וחצי עסוקה בליקוט משחקים. אני מנסה לשאול אותה כמה שאלות אבל לא ממש מצליח לקבל תשובות. הכישלון העיתונאי הזה מחמם את הלב: כי מה באמת יש לשאול ילד בחדר מלא צעצועים? אם כיף פה? אם הוא מרגיש משבר זהות כמהגר במדינת לאום בדלנית? אם המצוקה הכלכלית משפיעה עליו? כל זה הרי לא רלוונטי כשיש שפע מסביב, ועל השפע אין טעם לדבר, יש לעשות מעשה.

אביה של ג'מילה, אלוסין סווארי, הוא נשיא ארגון העובדים האפריקאיים ונשיא המרכז להעצמה לפליטים אפריקאיים. הוא דווקא מודע היטב למצב הקהילה ולעובדה שמדובר בעניין פוליטי שצריך להיאבק נגדו. למרות זאת הוא מצהיר ש"האפריקאים לא עושים צרות ולא מתערבים בפוליטיקה". במדינה היהודית קשה עם המילה פוליטיקה למי שאיננו יהודי. אם אתה תובע מקלט מדיני זמני למאות פליטים אפריקאיים מארצות במצב מלחמה קטסטרופלי אתה עלול תמיד להיחשב לגורם חתרני עויין. אולי הכל פוליטי, אבל מהמילה עצמה כדי להישמר, לא לעשות צרות, להתעסק בקח-תן הפנימי של הקהילה.

כעת מהגרי העבודה מבקשים שהקח-תן יהיה לא רק פנימי. החל מהחודש הם פונים גם למקומיים, הילידים הישראלים, להצטרף – כלומר לקחת ולתת לפי הרצון והצורך ולהרגיש חלק מקהילה חמה. לשם כך החלו לפרסם במקומונים התל-אביביים מודעות בעברית אודות שוק הקח-תן. אחת מהן הופיעה בגיליון האחרון של עכבר העיר. והנה לרגע לא רק הילדים, גם המבוגרים, נראים ישראלים יותר מאיתנו.

במובן של קהילה מקומית תומכת, המורכבת מעדות רבות שיחד יוצרות תרבות ישנה-חדשה על האדמה הזו, הם יכולים ללמד אותנו הרבה. רק תראו את האימהות שעובדות בניקיון שעות ואז רצות לאירוע עם קערות מלאות כל טוב ועוד עוזרות בפעילויות השונות. לא משנה להן צבע או מוצא – כל הזרים ערבים זה לזה.

 מאיה גלברג, צעירה לבנה ממוצא ישראלי שעובדת במסיל"ה ומסייעת לקהילה טוענת שהיא קצת אמביוולנטית לגבי הצטרפות של ישראלים למסורת הקח-תן החודשית. "אני לא אוהבת כשהישראלים באים ומסתכלים מהצד, צופים במיפגן פולקלור. כשהם חלק מהעניין זה משהו אחר".

הקהילה, היא מסבירה, פועלת בעצמה, באופן שאינו תלוי במסיל"ה, ומתווה בעצמה את התכנים ואופי הפעילות באירועי הקח-תן ובכלל. מתנדבי מסילה רק נמצאים שם כדי לעזור. אבל בגלל הגירוש הגדול הם נהפכו קצת ללשכת רווחה. האוכלוסייה נעשתה הרבה יותר נזקקת ועלה הרעיון של הקח-תן שאמור "למצוא את הכוחות לעזור לקהילה מתוך עצמה. אבל אנחנו פותחים את דלתינו לכולם", היא אומרת. "אם מישהו מהוותיקים של נווה שאנן יבוא זה בסדר גמור". בינתיים, בכל אופן, זה עדיין לא קורה.

במשחק הקח-תן התרבותי בינינו לבין העובדים הזרים עדיין אין מספיק תחלופה של סחורות. על פניו נראה שיש נתק. ועם זאת פיי, אחת ממארגנות הקח-תן, טוענת שהיא בקשרים מצויינים עם ישראלים ותיקים, חלקם הורים של תלמידים בכיתה של ילדיה וחלקם המעסיקים שלה "שמתנהגים אלי כמו בת משפחה". בחיוך היא מספרת שהם מזמינים אותה למסיבות וחתונות: "אפילו לחתונה בהילטון שהיו בה הרבה אנשים חשובים, VIP". עצוב או משעשע, ביום בו פרצופך יכול להשתרבב למדורי הרכילות ליד ג'ודי ניר מוזס, סימן שאתה בקירבת הקונצנזוס.

פיי נולדה בפיליפינים ורוב חייה – במשך 17 שנה – היא פה. אומנם רק לאחרונה החלה ללמוד עברית ("כי כשהילדים לא רוצים שנדע על מה הם מדברים הם מדברים ביניהם בעברית") אבל זה לא מפריע לתחושת הישראליות החדשה שלה. זו ישראליות שלא חייבת את העברית כדי להרגיש מוצקה. היא מרגישה פה בבית, לא שייכת לפיליפינים – למרות שכמה פעמים באוטובוס קראו לה ולחברתה: "פיליפינים" וסימנו עם הידיים לקום מהמושב.

זה קצת מאכזב שהישראלים לא נענו לקריאה של מהגרי העבודה להשתתף במשחק הקח-תן – למעט שניים או שלושה ילדים ישראלים של עובדי מסיל"ה. בהיעדר ישראלים ותיקים, מהגרי העבודה, הישראלים החדשים, ממשיכים בקח-תן התרבותי ויוצרים פה קבוצה רב-תרבותית אחת בה אפריקאיים מלמדים פיליפינים לבשל את מאכליהם הלאומיים ולהיפך. "כל הזרים מרגישים פה משפחה אחת", מסכמת פיי ומייד חולפת על פנינו ילדה פיליפינית עם צמות אפריקאיות, להשלמת התמונה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s