סתמו כבר עם הדיבורים על זהות

ניסיונות אינטלקטואלים רבים, רבים מדיי, להתעמק בסוגיית הזהות, הפכו את השימוש במילה הזו לטרחנות שחוקה. אישית כתבים מהסוג הזה הרבה פעמים גורמים לי מועקה וסלידה מהתעסקות שכלתנית המביטה ממעל. הסיבה לכך פשוטה: זהות היא דבר שנוצר בעיקר בתת-מודע האישי והקולקטיווי, לכן, למרבה ההפתעה, אנחנו לא מודעים אליה. כדי להיות מודעים אליה באמת דרושה פרספקטיבה של ריחוק וזמן. וריחוק נקנה גם בשתיקה, ביכולת להשהות את הנברנות האינטלקטואלית ולתת לזהות להתפתח ולתפוח ולהשלים תהליכים. ללא  אותו ריחוק אנו עוסקים באלטר-אגו הקולקטיווי שלנו – במי שאנחנו רוצים להיות ולא בזהותינו. ברוכים הבאים לפוליטיקה של הזהויות.

[מאמר זה הוא חלק מפרוייקט השמרנות החדשה]

האלמנט ההכרזתי (דקלרטיבי) של הזהות היה קיים מאז ומתמיד והוא מושרש אפילו בבעלי חיים עם מודעות פשוטה יותר משלנו – הכוונה היא בהחצנת כל מיני סממנים ומניירות חיצוניות של זהות. אלמנט זה מטבעו מזוהה עם איך אנו רוצים להיתפס יותר מאשר עם בחינה עצמית אינטרוספקטיבית שבאומץ ויושר מביטה נכוחה. בדרך כלל, במצבים בריאים ומאוזנים, האלמנט הזה שולי ומצומצם. הוא נוטה להתפרץ בעת משבר ולנוכח איום חיצוני. ואולם כשאופנת "פוליטיקת הזהויות" החלה שוטפת את העולם הגלובלי הפך האלמנט ההכרזתי בזהות למפלצת שקמה על יוצרה.

זהות היא כאמור בעיקר עניין לא מודע. אלא שהמושג הזה – במיוחד במובן הקולקטיבי, הקבוצתי – עבר לאחרונה שינוי מהותי במילייה אקדמאי מסויים. זו חזרה לימי עבר במסווה של התקדמות: שוב לא מדובר בניסיון להבין מי אתה אלא בניסיון מודע להכריז מי אתה (ועוד יותר מכך, מי אתה לא). למשל כשהבחנה מחקרית בדבר איכויותיה וטיבה של קבוצה מסויימת מופצת מייד במדיה ובספרות והופכת להכרזה ואחר כך גם לצו מחייב, לסוג של אינטרפלציה. כך הגבול בין התבוננות לתעמולה מטושטש עוד יותר באובססיה החדש של מחקר הזהות. זו גם הסיבה לכך שכל ההתעניינות השכלתנית בענייני זהות נחשדת בנטיות תועמלניות ובפוליטיות קטנונית.

 

מהי פולטיקת הזהויות בקצרה?

הפעם כל הדברים הללו נעשים כיביכול לא מתוך תמימות אלא מתוך תפיסה פאסימית מתקדמת. כי בשכבות העמוקות שלה, אלו שלא מגיעות לחסידיה השוטים המרובים, פוליטיקת הזהויות כופרת בזהות, בכל זהות שהיא. בפועל היא מעודדת את הזהות במובן די בדלני ולא סובלני. הפער הזה נבנה מכשל רטורי-הסברתי ואולי מעצם מופרכותו ומסורבלותו של המהלך ההגותי הזה (זה קורה לא פעם לפוסט-מבנים פוסט-מודרניים של הגות).
  
התפיסה פה, בפשטות יתר, גורסת שאין טעם לחפש ולדרוש מי אני (או אנחנו) – כי אין מה למצוא שם למעט קריאות והטיות אידיאולוגיות רלטוויסטיות לחלוטין. אין בנמצא איזשהו בסיס אותנטי שהוא האני (או האנחנו). כל זהות היא בחירה (פוליטית) בשדה מאבק אידיאולוגי; מסכה בנשף תחפושות; מבנה תרבותי חיצוני בהיכל שלם של מבנים דומים. מכאן שעליך לדבוק בזהות שבה בחרת באופן כמעט שרירותי ולהילחם למענה. שכן זהות אוניברסלית היא רק עוד סוג של זהות בדלנית שמתאימה לאנשים משכבה סוציו-אקונומית ומוצאים אתניים מסויימים. מולם ,כרגיל, יש את ה"אחרים" המתחייבים, אלו שאינם חלק מהגלובליזציה הזהותנית הזו: אנשי העולם השלישי, לאומנים, מוסלמים וכו'…

המסר שיוצא מכל הלהטוטים הרטוריים הללו הוא: דבוק בזהותך (ושימותו כל הדקויות בדרך). זהו מקרה קלאסי של שחיקת משמעות בתוך תהליך רטורי-הגותי מורכב מדיי והדוק פחות מדיי, כך שהמסר הפופי המגיע להמונים מעוות לחלוטין. כנראה משום כך נטען לא פעם נגד פוליטיקת הזהויות – שהתחילה להיות מוגדרת כמושג אי-שם בשנות ה-60 עם מאבקם של השחורים בארה"ב – כי היא בעצם תופעה בדלנית וניאו-ימנית בכסות של שמאלנות רדיקלית.

שחיקת המסר הניאו-זהותני התרחשה אפילו באקדמיה. מתוך האסכולה הזו צמחו תילי תילים של מחקרים ומאמרים שבזבזו תחמושת כדי לדון בסוגיה הפיקטיבית "מה היא הזהות של…" כל קבוצה אפשרית – החל מקבוצות אתניות ומגדריות ועד לאנשים עם נכויות אזוטריות. וכך הם בין השאר הצליחו למסמס אלמנט חשוב מאוד של הזהות – האלמנט הבידורי-משחקי.

ההתמקדות בהחצנה של הזהות תורמת גם היא לקריאה בעייתית ולבסיס מעורער

העניין המרכזי של אותו זרם פוליטי-אקדמאי-הגותי הוא ההחצנה של הזהות. השלילה העקרונית של זהות אותנטית בסיסית ברמה הפילוסופית מחייבת פרפורמטיזציה הצהרתית – כלומר התעסקות בבניית מניירות של זהות. וכשמדובר באקט פוליטי הרי שזה מקבל גם איכות נוספת, אגרסיבית וגסה יותר. ה"אותנטיות" נמדדת אז בצורה אחרת, לפי הדבקות ב"זהות" וההחצנה שלה ולא לפי הנביעה הפנימית הטבעית והכנה של אותה הזהות – שהרי אין דבר כזה. לכן אין פלא שהמושגים "ראדיקליות" ו"מליטנטיות" הופכים כמעט אוטומטית למחמאות אולטימטיביות בשיח של פוליטיקת הזהויות.

 

אותה נברנות אינטלקטואלית אובססיבית בענייני זהויות לא רק נכשלת להבין תופעה שהיא חלק ממנה ושאין לה פרספקטיבה מספקת להתבונן בה בשלמות, היא גם עושה זאת לא פעם מתוך הלך רוח בעייתי. היא לא רק מטשטשת בין הבחנה לקריאה תועמלנית היא גם בוחנת בעיקר את התופעות המוחצנות וההכרזתיות של הזהות והללו משקפות מה קבוצה מסויימת רוצה להיות, לא מה שהיא כבר – על חלקיה המודחקים והמושרשים. השאיפה להיות בעל זהות מסויימת גם היא אומנם חלק מהמכלול שנקרא זהות, אבל בהחלט חלק קטן. זו עוד סיבה לעקם את האף נגד האופנה ההגותית לעסוק בשאלות של זהות. זה שוב גורם לתחושה שההתעסקות הזו לא פעם איננה אותנטית, חסרת תוקף ומתעסקת שלא בדבר עצמו.

———————————-

 

 

אוף-טופיק:

ובלי קשר, קצת על הבעייתיות בההחצנה של הזהות המקומית – על העובדה שהיא תופסת את מקומו של מענה אמיתי מול האוניברסליזם הפשטני

ההנחה של ההגות הפוסט מודרנית מאחורי פוליטיקת הזהויות בדבר אי קיומה של זהות אותנטית מוטלת בספק גדול. ואפילו נניח שזה נכון זהות תמיד התפתחה מחוץ לטווח ראייתו ומישטורו של הסופר-אגו הקולקטיבי המבקש להציב מודל מוגדר ומכוון פוליטית. זהות מתפחת בעיקר מלמטה ולא מלמעלה; היא מתפתחת מהשוליים ומגיעה למיינסטרים; היא מתפתחה באופן לא מודע, ספונטני, משחקי וכך יכולה לממש את מלוא הפוטנציאל היצירתי שלה. תחת פיקוחו ומישטורו של מן סופר אגו זהותני כזה אין לזהות טווח יצירתי להתפתחות בריאה ומלאה. היא הופכת חד-מימדית ולא פעם קנאית וכמו-פאשיסטית, היא הופכת למאניית המונים.

כך נוצר וואקום, כלומר חוסר אדיר בביטוי אותנטי של זהות. הכוונה פה לביטוי של זהות מקומית עם הגדרה עצמית שאיננו מתריס או ראוותני –ומצד שני איננו פולקלוריסטי מדיי. זה בולט במיוחד לנוכח ה"אוניברסליזציה" של תרבויות מקומיות שדורשת מענה מקומי ראוי שיוצב מולה.

האוניברסליזציה מציגה עצמה כתחליף הגון לבדלנות אלא שלמעשה היא מכלילה בתוכה בעיקר תכנים וערכים מהעולם המערבי ומתוכו בעיקר כאלו מהתרבות האנגלוסקסית ומתוכה בולטת בעיקר התרבות האמריקאית-תאגידית-קפיטליסטית. כך שהחסר גדול עוד יותר. ועוד לא דיברנו על התהייה איך ניתן ליצור תחושת זהות כשהשאיפה הסופית היא להכיל בתוך האוניברסליזם את כל "האחרים" שביחס אליהם אתה אמור להגדיר את זהותך.

אם כך אין מענה אמיתי לבעיית האוניברסליזם בתשובה של פוליטיקת הזהויות. כמובן שזה יוצר וואקום. זה קורה מכיוון שיש קריאת יתר בלתי פוסקת  של הזהות – ללא פרספקטיבה וללא מתן טווח נשימה לזהות המקומית להתפתח, כאילו אח גדול נסתר כל הזמן מפקח עליה. ונוסף על כך, כשאותו "האח הגדול של הזהות" מנכס את ממצאיו לצרכים פוליטיים הצהרתיים ולא פעם בדלניים וריאקציונריים הוא מסרס עוד יותר את תדמיתה של הזהות המקומית בעולם שהגלובליזציה קורצת לו. כשקבוצה של מזרחיים מיליטנטיים, לדוגמה, מעניקים לזהות המזרחית דימוי של פלקט מתריס וחד מימדי הם ממאיסים את כל הזהויות החוץ-אוניברסליות, מרתיעים אנשים מלהתקרב אליהן ומגדילים יותר את הוואקום הזהותני ואת התלישות של (אי-)זהות גלובלית מונחית תאגידים.

בכל זאת זהות מקומית בריאה – כזו שמושפעת ממגמות עולמיות ועדיין נשארת מובחנת וייחודית – מתפתחת כל הזמן בישראל ורחבי העולם המערבי. היא פורחת באופן ספונטני, אינטואיטיבי ובלתי מודע, מתחת לאף של דכאני זהות למיניהם  – אנשי אקדמיה, תרבות ופוליטיקה, אקטיביסטים ובדלנים. המוזיקה היא כר מצויין לבחינת המגמות הללו. כאן גם ניתן לראות שהשפעות עולמיות משנות את התרבות המקומית אך בהחלט לא הורגות את גרעין הנבדלות, הייחודיות והמובחנות שלה. כל זה לא אומר שלא מדובר באיום ממשי.

 

אוף-טופיק:

מה עוד קורה בתהליך הפוליטיזציה של הזהות?
מעבר לכל אלו ניתן לסמן עוד מספר היבטים בעייתיים שהתרחשו במהלך תהליך פוליטיזציית היתר של הזהות:

1. בלבול וטשטוש גבולות בין מושג ה"סולידריות" (שמכיר בשותפות גורל בנוגע לבעייה, רדיפה או צרה ספציפית) לבין מושג ה"זהות" (שמתייחס לזהות גורל מהותנית יותר).

2. בלבול וטשטוש גבולות  (שבמקור היה מכוון ומודע) בין תיאור לשיפוט ובין עובדות לערכים – כל מיני תכונות שכיביכול מאפיינות קבוצה מסויימת הופכות משקופות (או נחותות – כי לא פעם הזהות מעוצבת לנוכח קיפוח וגזענות) לאידיאל נשגב שצריך לשאוף אליו.

3. בלבול וטשטוש מוחלט בין שני היבטים שאכן יש ביניהם התכה מסוימת – הפאן המהותי והפאן ההתנהגותי (פרפורמטיבי). או אם תרצו, בין פולקלור ומנהגים (שנחשבים לפעוטים כשלעצמם) לבין מהות פנימית. לחילופין יש נטייה נגדית ליצור הפרדה מלאכותית מוגזמת בין השניים.

3. ויש את מה שאני מכנה "קריאתנות" ו"שיחנות" – כלומר קריאת המציאות (תמיד) מנק' המבט של הזהות הספציפית ובעיותיה ויצירת שיח המבוסס על הקריאה הזו ומבטא את פריזמת העניין שלה.

4. כיאה לכל זהות מסורתית גם פה ישנה תחושה של גיוס, של קריאה אל הדגל. 

 

והשמרנות החדשה אומרת:

השמרנות החדשה תבקש למסגר את האופוזיציות הארכיטיפיות העל-זמניות (זהות אוניברסלית לעומת זהות מקומית) בתוך מסגרת מאבק תמידי שכל מצבי הקיצון שלה סבירים. בשדה הקרב המתון הזה לא תיחשב הבדלנות הצעקנית, שמבטאת פוליטיזציית ייתר של הזהות, לאופציה הגיונית. כמובן, השמרנות החדשה תבקש להימנע גם מהקיצוניות ההפוכה – תלישות וניכור הנובעים מהאבדון ההכרתי שמציעה ה(אי-)זהות הגלובלית של האוניברסליזם הפשטני.

5 מחשבות על “סתמו כבר עם הדיבורים על זהות

  1. למי שהבין מה אדון מוהר הנכבד רוצה מאיתנו.
    הוא יכול היה לכתוב את המאמר הזה בשפה הרבה יותר פשוטה ונגישה לציבור, אבל בחר להראות לנו כמה הוא מתוחכם ולעייף את אחרון הקוראים שלו בדרך.
    די לפלצנות.

  2. לא שאני חלילה מתנגד לתקיפות אישיות חסרות נימוקים – אני דווקא מחבב את הז'אנר – אבל אשמח מדי פעם גם אשכרה להתווכח על עמדותיי מול עמדות אחרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s