השפנברווז המוסרי-תרבותי

אומרים שרצוי לתת לאדם חופש כי הוא בר-יכולת לבחור בצורה ראציונלית בין שתי אפשרויות, האומנם?

 

השפנברווז הוא חיה מרתקת ומטאפורה מדהימה כמעט לכל תהליך אינטלקטואלי ולחיים בתרבות של שפע. השפנברווז הוא הכלאה ויז'ואלית בין שפן לברווז – מדובר בעוד אחד משעשועי הויז'ואליה הנהוגים במבדקים של הזרם הגשטלטי בפסיכולוגיה. הרעיון הוא שלא ניתן אף פעם להכריע למה יצור הכלאיים הזה דומה יותר – לשפן או ברווז. תרצו תראו בו שפן, תרצו אחרת תראו בו ברווז. כך מתנדנדת הקוגניציה שלנו בין שתי האפשרויות וכל ניסיון להכריע באופן קבוע ויציב בין האופציות עלול להוביל לתסכול קוגניטיבי חמור.

 

(בעזרתו האדיבה של גולש אלמוני מצאתי תמונה של השפנבווז, אבל כדי לדבר על העניין באופן יותר סכמטי קבלו תמונה אחרת, מויקיפדיה האנגלית, שעובדת על אותו עיקרון)

 

כעת נסו להכריע, לגבי המשולש(?) בפינה השמאלית האם מדובר במשולש לבן שמונח על שלושה עיגולים שחורים או שמא מדובר בשלושה "פקמנים" שחורים שפיותיהם פונים אלו אל אלו. אין לכם שום דרך להכריע ללא בחירה שרירותית – "החלטתי כי ככה זה". על כך בדיוק מתבססת השמרנות, בחירה שרירותית שהיא הכרח.

 

לבחירה הזאת בין שתי האופציות החזותיות אין שום קשר לתבונה, להיגיון, למוסר, לחוש האסתטי או לנטיות אישיות – היא עניין בסיסי ביותר בהפיכת נתוני החושים לצורה, לתבנית, לשלם שגדול מסך חלקיו (גשטלט). יותר מכך, לאחר שבחרנו, מייד קופצת האופציה השנייה, הנגדית, ומזכירה לנו שגם היא קיימת, אפשרית ומפתה.

 

הבחירה בין שתי האופציות במקרה הזה היא אולי שעשוע נחמד, אבל אם מניחים לרגע שבבחירה הזו תלוי גורל החיים שלנו פתאום השעשוע הופך לחרדה. עכשיו, נסו לדמיין שלא הכרעה אחת כזאת עומדת בפניכם אלא מספר עצום של הכרעות דומות ותבינו עד כמה התסכול עלול להתגבר ועד כמה לנוכח התסכול הזה מפתה לקבל סט של תשובות מוכנות מראש כמו הדת הפורמלית למשל (שבאופן מובלע כוללת בתוכה גם תשובות לשאלות שכן ניתן להכריע לגביהן בהתבסס על התבונה, ההיגיון או המוסר).

 

כמובן, כדי להשוות בין הדילמה שמציב השפנברווז לדילמות שמציבים החיים המודרניים צריך לעשות קפיצה קטנה ולהחיל את עקרונות הגשטלט ואת חוסר היכולת להגיע להכרעה קוגניטיבית ("הדהוד קוגניטיבי") על דברים מופשטים יותר מלהטוטים חזותיים. האם, למשל, יכולה להיות בחיים עצמם דילמה שהיא מעין שפנברווז מוסרי?

 

זאת הנחה שעוד דורשת הוכחה שהיא מעבר ליכולתו של טקסט זה להכיל, אבל אני סבור שבהחלט כן. רבים מהדילמות בחיים שלנו – מה ללמוד, במה לעבוד, מי לבחור כבן זוג לחיים, באיזה אורח חיים לבחור או אפילו לאיזה בילוי לצאת הערב – עשויים להיות "שפנברווזים" או "כמעט-שפנברווזים" שיכולים להדהד עד אין סוף בין אופציה אחת לשניה.

 

תאמרו שלהכרעה בכל הדילמות הללו יש נימוקים מוסריים, תבוניים, היגיוניים, רגשיים וכו'. זה נכון, אבל לא תמיד. לא חסרות פעמים שבהם לגבי כל השיקולים מגיעה התוצאה לתיקו תודעתי. ואז התשובה שאנו נאלצים בסופו של דבר לתת מצטיירת כ"מה שמתאים לנו" או "מה שבא לנו" באותו הרגע. ביטויי הלשון המעורפלים הללו הם בדיוק המקבילה לצורה שמצטיירת בדימיונינו כשאנו מביטים בשפנברווז ומכריעים בספונטניות איך בא לנו או מתאים לנו לראות אותו.

 

זה קורה כשאנו צריכים להחליט על פעולה, עמדה או גישה לנוכח מצב מורכב שניתן לפרש (ליצור ממנו סיפור-על אחדותי או תמונת מציאות שלמה)  בלפחות שני אופנים שונים. כשקורה ובכל המקרים ניתן לקבל פירוש לכיד, הגיוני ואפשרי לחלוטין נוצר מצב בו לא ניתן לפסול אף אפשרות. יש שיטענו שאת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניתן לפרש כך (אני נוטה לא להסכים).

 

הליברליזם ההומניסטי שמציב את האדם במרכז גם מאמין בחופש בחירה. כאמור, אידיאל חופש הבחירה מניח בתוכו באופן מובלע גם יכולת בחירה (רציונלית). העובדה שלא תמיד יש לנו יכולת בחירה (מושכלת, לוגית או מוסרית) בין שתי אפשרויות, ולא בגלל חוסר יכולת אישית שלנו, הופכת את החיים שלנו בחברה החופשית להדהוד מתמשך. אנו חיים על קו התפר בין שתי האפוציות של השפנברווז, רק שההדהוד הזה מוכפל למאות ואלפי דילמות.

 

ההדהוד הזה הוא בלתי נסבל כי הוא לא רק מהווה מצב של חוסר יציבות, הוא מהווה מצב בו, באופן קטגורי, לא תיתכן שום יציבות, הוא הרי הדהוד עד אינסוף (מזכיר במבנהו את המקבילה של הלוגיקה הפורמלית למושג הזה). כאן שוב עולה הפיתוי לריאקציוניזם, לתשובה מוכנה מראש שקודמת לניסיון ולתודעה; תשובה מוכתבת שתוקפה מגיע מהיותה קיימת כבר (מסורת), או מכך שהיא באה מבר-סמכה (פטרנליזם דתי, פטריאכלי, מטריאכלי או אחר).

 

חברה פטריאכלית, דתית, או קונסרבטיבית בצורה אחרת היא חברה שפתרה מראש את ההדהוד, יש לה תשובה א-פריאורית מוכנה לכל השפנברווזים למיניהם. חברה כזאת נוטה לדכא גם את הדילמות האחרות, שהן כן ברות הכרעה רציונלית או רגשית. וכך שוב ניתן לראות, הפעם במבט על, שפנברווז עגום שמרחף מעל לכל הטקסט הזה – בחירה בין שמרנות דכאנית או חופש שיוצר בלבול וחוסר ביטחון מבני וקיומי. במקרה הזה, להבדיל, קיימת ככל הנראה אפשרות ביניים.

 

  

Wikipedia information about reify
This article is licensed under the
GNU Free Documentation License. It uses material from the Wikipedia article "Reification".  More from Wikipedia

  

לינקים:

 

מאמר המבוא על השמרנות החדשה.

 

http://www.niehs.nih.gov/kids/illusion/images/image007.jpg 

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Image:Emergence.jpg

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Image:Reification.jpg

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Gestalt_psychology

 
 

7 מחשבות על “השפנברווז המוסרי-תרבותי

  1. שמרנות מבוססת על תקדימים. בכל סיטואציה אדם שמרן ינטה לבחור כפי שבחר בעבר, כל זמן שהוא חושב שהבחירות בעבר היו מוצלחות, ללא רצון להעריך את התאמתן של אופציות חדשות שלא היו פתוחות לפניו בעבר.

    בתמונות שאתה מביא אין שום מקום לשמרנות מאחר שאין לשום בחירה יתרון, וודאי שהסיכוי שתתבקש יותר מפעם בחיים להחליט האם התמונה היא שפן או ברווז הוא אפסי. התמונות האלו קשורות לפסיכולגיה האישית שלנו ולא לשום דבר אחר (אם אני לא טועה, תמונה דומה בה רואים אישה זקנה וצעירה, מפורשת בדרך כלל בהתאמה לגיל הצופה).

    שמרנות, ליברליזם, ובחירה חופשית הם מושגים שאתה מציג כאילו הם מנוגדים אחד לשני. למעשה השמרן בוחר מרצונו החופשי לפעול על בסיס תקדימים, וליברלים יכולים להיות שמרנים בליברליות שלהם (למשל ימשיכו להצהיר על שיוויון בין בני אדם למרות הוכחות מדעיות על עליונות הגזע הצהוב).

    נחמד שאתה מסיים במוטיב שבדרך כלל מציין אנשים שמרנים – ההכללה. לדעתך כל החברות הדתיות פתרו את בעית השפנברווז בצורה יחידה וחד משמעית, ועל סמך מה דעתך מבוססת? רק על סמך הכרות עם הדת היהודית. סביר להניח שכל דת חדשה שתכיר, מיד תחשוב שגם לה יש פתרון יחד לבית השפנברווז, אפילו אם הדת תהיה כזו שמקדשת את הדואליות שבשפנברווז.

  2. כמיהה לעבר היא סממן חיצוני של שמרנות, ולא מבנה העומק שלה. לא ראיתי אף שמרן שכמהה לתקופת השחיתות הדקדנטית הכוללת אורגיות הומוארוטיות ביוון\רומי העתיקה. ומצד שני הרטרו לסיקסטיז (שהיה בניינטיז) איננו תופעה שמרנית במיוחד.

    כלומר יש משהו אחר שמשותף לרוב השמרנים והוא עמוק יותר מכמיהה נוסטלגית לעבר.

    אגב את השפנברווז צריך כמובן לקרוא כמטאפורה. וודאי שאני לא סבור שהבחירות שלנו בחיים הן ברמת המבדק הפסיכולוגי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s