החיים זה לא הכל

את התרבות בעולמינו העכשווי ואת סוגי הגאולה שהיא מציעה לאדם ניתן לחלק לשני סוגים מתנגשים: אסכולת "החיים זה מספיק" שדומיננטית, בוואריציות מעוותות למדיי, בתרבות הפופ ובעולם הצרכני ואסכולת "החיים זה לא הכל", המיסטית, ששולטת מתחת לפני השטח – אם תרצו "השיר שלנו" נגד הקלטות של הרב אמנון יצחק או פריס הילטון מול 72 הבתולות. אלא שהתרבות הפופולרית הולכת וזונחת את סיפורי הגאולה ומשאירה אותם רק לתרבות המיסטית.

ההפקדה של ייצוג החיים בידי הפופ בשעת משבר אמון עולמי באורח החיים המערבי עשויה להבהיר לנו למה המחסור בסיפורי גאולה לא דתיים, מיסטיים או פנטסטיים מסוכן כל כך. החלל הריק זועק במיוחד לאור גל סרטי הקומיקס והחייזרים שתקף אותנו בקיץ וכאילו ניסה לשדר שואו ביזנס כרגיל.

ברקע מנהיגי דת זועפים המשיכו להזכיר לנו שחיינו החומרניים סתמיים לחלוטין וחיזקו עוד את גל החזרה לצדה החמור של הדת. סיפורי הגאולה שהפיצו אותם מיסיונרים היו אפקטיביים לא רק בגלל היעדר תחרות, אלא מכיוון שבאופן מובנה הגאולה הקיומית, ההיחלצות מסתמיותם של החיים (בניגוד לסתם סוף טוב), מתקשה להתבטא להתבטא בחברה צרכנית עם חרדת סירוס תאומים.

הבעייה מתחדדת מכיוון שתרבות הפופ מודעת לכך שהעולם חווה אכזבה מהליברליזם התועלתני-חומרני ומתקרב לדת, למיסטיקה ולהתנגשות ציוויליזציונית. וכשהיא מבינה שיש משהו בעייתי ומשברי באסכולת "החיים זה מספיק" והיא בוחרת בפתרון הקל להפקה והמחשה, באסכולת ה"גדול מהחיים". ובהתאם בגל האחרון והמרוכז של הסרטים ההוליוודיים הצורך בגאולה מהיומיום מוחלף, כמיטב המסורת הניאו-קונסרבטיבית האמריקאית, במיתוסים מוצנחים (גיבורי קומיקס) או ברוע אולטימטיבי ומאיים (חייזרים מרושעים שרוצים להרוג את טום קרוז).

חזית "החיים זה לא הכל", המיסטית, הצליחה, הרחק ממדורי התרבות המסחריים, מתוכניות הבידור ומפנתיאון הכרומו הקופרניקאי, לשכנע המונים שנקודת המוצא שלה היא דבר ברור מאליו, עניין של אינטואיציה בריאה: החיים עצמם נוטים להיות עניין של חול – דבר יומיומי, שטחי, חייתי וארצי – שאם רק נסתכל מעליו נגיע למקום רוחני ונעלה יותר, לגאולה.

היא בעצם מציבה את הרוחני והיומיומי כסט של הפכים שסותרים אחד את השני – כאילו שיש רוח בלי בני-אדם וכאילו שיש בני אדם שלא מתקיימים יום ביומו (כל עוד הם בחיים, וזה בעצם העניין). למעשה, באופן אבסורדי, דווקא התרבות הדתית הזו רואה רק את ה"יומיומי" והסתמי שבחיים ולפיכך רואה אותם כשלב מעבר; היא נוזפת בהם בלהט של מטיף אוונגליסטי בערוץ המקומי של טקסס.

מספר איוב ועד ל"הפסיון של ישו", מבקשת אסכולת "החיים זה לא הכל" – בניגוד לסיטקום הזניח על שמה – לסמן את החיים כאוייב, כמשהו בזוי וירוד או לפחות כדבר שאיננו מספיק על מנת לחיות למענו. התשובה הפופית היא להפוך את החיים לתלת מימד על מסך ענק ולתת להם סאונד דולבי דיגיטל עם הרבה חזונות אפוקליפסיים שחביבים במיוחד ברגעי משבר.

מחוץ למאזן האימה הזה נמצא סוג שלישי של תרבות, נקרא לו "הכל זה החיים", והוא בא להפך את המשוואה – לא לכפור בחוויות נשגבות, רוחניות או דתיות, אלא להכפיף אותן, כמו כל דבר אחר, למסגרת ההתנסות שלנו – כלומר לחפש גם את הרוחני, המשמעותי והגואל בתוך מה שהוא חיינו, לחפש את אלוהים אבל בסטייל של שפינוזה. שקית הניילון הפיוטית שמתעופפת ב"אמריקן ביוטי" היא דוגמה לכך. השיחות עם אלוהים פסיכולוגיסטי ב"לשבור את הגלים" – שם הגיבורה מקריבה את חייה למען משהו ששייך לחיים עצמם – הן כבר דוגמה טובה, מעניינת, בעייתית ומורכבת יותר.

"הכל זה החיים" היא גישה נעלמת גם באזורים היותר איכותיים ופחות גימיקיים של התרבות הפופולרית. בעולם פוסטמודרני או פסימי-מודרניסטי אין גאולה בממשות ואין לצפות לרגעי חסד בביבי המציאות. "אושר" סימן את יריית הפתיחה והנה אחרי "לשבור את הגלים" הגיע "דוגוויל" הפטאליסטי; במקביל ל"אמריקן ביוטי" הגיע "מועדון קרב" על מגדליו הקורסים וההפי-התאבדות-אנד שלו ("גאולה" דרך התאבדות או מוות היא בכלל ז'אנר שתופס תאוצה לאחרונה); ואפילו "סקס והעיר הגדולה", שהתנחמה לפחות באחווה נשית אמיצה בחיק האגוצנטריות האורבנית, הביאה אחריה את "עקרות בית נואשות" שהציגה את האפלוליות חסרת התקנה של הפרברים האמריקאיים ואולי אף סימנה את סוף עידן הערכים הבורגניים כמבשרי גאולה בקולנוע ובטלוויזיה שמחוץ לערוץ הולמרק.

בהכללה השאירה התרבות הפופולרית, מסיבות של פסימיות, ציניות ועצלנות, את סיפורי הגאולה הקטנים והריאליסטיים, אלו שמתרחשים בתוך החיים עצמם, למאה הקודמת ונפנתה לשרת את מלחמת העולם השלישית בין הליברליזם הדקדנטי לפנטזיה הדתית הפונדמנטליסטית. ביניהם נשארנו עם מעט יצירות יוצאות דופן כמו הסרט "אודות שמידט" מ-2002 שעדיין מנסה להציג את הנראטיב של הגאולה החילונית – צנועה ופתאטית אבל מקורקעת למציאות חיינו.

2 מחשבות על “החיים זה לא הכל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s