הטיעון הוא פשוט: האיבה של המוסלמים כלפי היהודים היא טוטאלית ומעוגנת בשורשי המהות של דתם, כך שהם כמאמינים לא יכולים לסרב לה גם אם הם רוצים. ולכן למשטר הכיבוש בשטחים אין שום קשר למאבק של הפלסטינים בנו. מאבקם אינו תגובה לכיבוש אלא ציווי דתי מחייב.

 אחד מהביטויים החזקים ביותר בתעמולה האיסלמופובית היא אותה החדית' (אמירה מסורתית המיוחסות למוחמד כנביא) החוזה כי בעת תחיית המתים כל הקוסמוס יזעק למוסלמים לבוא ולרצוח את היהודים. בחדית' זו עושים שימוש – כפי שנראה מייד שימוש פוליטי ולא דתי – גורמים פונדמנטליסטים על מנת לעודד שנאה. כך המופתי הפלסטיני הקיצוני והבכיר מוחמד חוסיין, שהזכיר את החדית' לפני כחודשיים, והזכיר אותה – למרות הכחשותיו – בהקשר לסכסוך העכשווי.

למרבה הצער בדתות המוסלמית והיהודית יש אלמנטים של עידוד לרצח עם. תארו לעצמכן שהיה קיים היום עם בשם "עמלק", שאנו הרי מצווים להשמיד אפילו את חיות המשק שלו, ומה היו חכמי הדת שלנו אומרים עליו? האמת לא צריך לדמיין, הרבה אנשי דת יהודים קיצוניים טוענים שהפלסטינים הם העמלק, שדינם השמדה, וישראל אף בוחרת לא להעמידם לדין.

יש לציין גם שהחדית' המדוברת מדברת על אחרית הימים (בעת תחיית המתים בלבד) ולא על זמנינו. יש לנו, לפחות לתפישתם של ישראלים רבים, "חברים טובים", מקרב הנוצרים הפונדמנטליסטים בארה"ב שתומכים בנו כעת תמיכה מוחלטת (מוחלטת מדי לטעמי) אבל חושבים שבאחרית הימים כל יהודי שלא יתנצר ימות במלחמה טוטאלית. העובדה שהם לא אויבנו בשל נבואה זו רק מראה כיצד הפוליטיקה ולא הדת כשלעצמה, קובעת את היחסים.

ובהקשר הזה חשוב להדגיש שגם מתוך מסגרת רעיונית איסלמית-דתית ניתן לבקר ואף לפסול את החדית' המנבאת את רצח היהודים כדבר חיובי.

אני מתעכב על העניין התיאולוגי הזה משום שהוא מראה כי החדית' איננה "דבר האיסלם", אלא פרשנות מסויימת שלו שמאמצים מסיבות פוליטיות ואחרות. כלומר השנאה איננה מהותנית ומעוגנת בעיקרי האמונה האיסלמית, זו שנאה פוליטית הנובעת מהקשרים פוליטיים וסוציו-תרבותיים מורכבים. ניתן לערער עליה גם מתוך עולם המושגים הדתי-איסלמי-אורתודוקסי.

כך למשל הוגים איסלמים חשובים, ולעיתים דווקא שמרנים באוריינטציה שלהם, מתנגדים לחדית' שסותרות את רוח הקוראן עצמו. פרטים פה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Criticism_of_Hadith

ובקוראן עצמו כתוב לגבי היהודים גם דברים חיוביים בתכלית ובפרט לגבי בטחונם:
`all those who believe — the Jews, the Sabians, the Christians — anyone who believes in Allah and the Last Days, and who does good deeds, will have nothing to fear or regret.` [Quran 5:69]
ר' מקור מוויקיפדיה פה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Criticism_of_Islamism#Verses_of_the_Quran_and_enmity

אם כן החדית' המדוברת סותרת את הקוראן ולפי פרשנים איסלמים רבים, חלקם שמרנים, דינה בטלות.

ישנם זרמים פונדמנטליסטים שאכן הכיבוש הוא רק תירוץ עבורם לשנוא יהודים. וישנם פלסטינים שהדיכוי שחוו דוחק אותם לפרשנויות הפונדמנטליסטיות. אבל לפני הכל, צריך לשים לב כיצד מנסים להפוך את "האיסלם" להצדקה של זרמים אידיאולוגיים שאינם הוא, ואינם מושרשים כאמונה שלא ניתן לערער עליה במוחותיהם של מיליארדי מוסלמים בניגוד לרצונותיהם וכוונותיהם ואישיותם כפרטים.

ההנחה הרווחת היא שענייני מוסר וענייני הסברה הם שני תחומים נפרדים, או לכל הפחות רצוי שכך יהיו. אם ניקח, לדוגמא, את הסכסוך הישראלי פלסטיני: השאלה מהו ההסכם ההוגן בין הצדדים והשאלה איך נכון להסביר את אותו הסכם נתפשות לרוב כשאלות נפרדות ואף בלתי תלויות.

לא רק שאנו מבחינים בין שאלות של הסברה ומוסר אנליטית, אלא גם קובעים כי ראוי לעשות כן כאידיאל: שהרי לעצב אידיאולוגיה או מצע רעיוני על פי מידת היכולת לדבררם או לשווקם לקהל הרחב הוא עניין בזוי למדי ואנו נוהגים לראות בכך פופוליזם, אופורטוניזם או רדיפת שלטון ושררה. הרעיון שהציוויים המוסריים והאתיים שלנו יתעצבו לפי אנשי ההסברה האמונים על הכרת דעת הקהל מעורר זעם בקרב מי שנחשבים אנשים ערכיים. במידה מסויימת זה הגיוני: אם אמת המידה לעיצוב מסגרת רעיונית, מוסרית או פוליטית הוא היכולת להתחבב באופן מיידי על קהל נתון הרי שאכן מדובר בפרקטיקה בעייתית ביותר.

מצד שני, הקוטב ההופכי אבסורדי לא פחות: הרעיון ששאידיאולוגיה, תפישת מוסר, או הסדר חברתי רצוי אמורים להתגבש (או מתגבשים בפועל) במנותק מהרגישויות, התפישות המושרשות, חוויות החיים והצרכים הרגשיים והחברתיים של קהלים נרחבים הוא לא פחות מקומם ומופרך. הרעיון שאידיאולוגים, הוגים או אפילו פוליטיקאים נבחרים ירקחו לנו פתרון מדיני ממוחם האנליטי הקודח, במנותק מרגישויותיהם של האנשים – מדינה אחת, שתי מדינות, מדינה נטולת מדינה, אנרכו-סינדיקליזם קהילתני או כל קונסטלציה יצירתית אחרת – מועד לשוליות במקרה הטוב, ולהפרחת הסכסוך בתנאים אחרים במקרה הרע. רגישויות של קהילות במרחב הם לא משהו שצריך להכיר רק כדי ל"שווק" את התוצר הסופי טוב יותר. אידיאולוגיה או מדיניות המנוכרת לרגישויות יסודיות של קבוצה באוכלוסייה איננה רק "לא-פופולארית", "ארוזה לא נכון" או "קשה לשיווק"; היא לא רגישה, לא משקפת ולכן לא הוגנת למול קבוצה זו. הבעייה היא לא רק הסברתית אלא מוסרית.

בהנחה שאין אמת מידה מוסרית א-פריאורית החיצונית לחלוטין לקהילות ולפרטים שונים, נותר לנו להסתמך במידה משמעותית על האנשים, ועל הבנת רגישויותיהם, צרכיהם ועולם ההתנסויות שלהם, בגיבוש וניסוח של עמדה מוסרית. ובמילים פשוטות: אידיאולוג שינסה לשכנע קופאית בסופר (בין שהיא במקור מבלרוס, מאדיס אבבה או מאשקלון) שהיא חלק מפרויקט דיכוי קולניאלי יקבל ממנה סתירה סימבולית או ממשית, ובצדק. אין דבר בניתוח המאקרו החיצוני הזה שיכול לתקשר עם עולם החוויות והזהות של אותה קופאית. רגישויות כאלו מזהים אנשי הסברה טובים בצורה מדוייקת יחסית, ומכאן הפוטנציאל לתרומתם. מאידך אידיאולוגים קלאסיים של השמאל התבשמו לעיתים דווקא מהיותם "לא פופוליסטים" ולא נכנעים לצו ההמון, כשהרחיקו עצמם ממנו סימבולית ופיזית – כאילו שאפשרית רק הדו-קוטביות שבין ציות ל"המון" להתעלמות ממנו.

יתכן כמובן שמה שקבוצה נתונה רואה כדבר ההוגן כלפיה הוא למעשה חוסר הוגנות כלפי קבוצה אחרת – עבור המתנחלים פינוי התנחלויות אינו הוגן; עבור הפלסטינים המשמעות של אי-פינוי צפויה להיות המשך משטר האפליה הצבאי כנגדם. אבל לפני שמאזנים בין פרספקטיוות יש להבין אותן בצורה מעמיקה. וזאת ניתן לעשות רק באמצעות ניטור וניתוח הטענות של הצדדים והרגישיות הלא-מנוסחות לחלוטין שניתן לזהות בקרבם. לצורך הזה נראה שאשת ההסברה יכולה לתרום, על פי רוב, יותר מהפילוסופית הפוליטית, ממנכ"לית של ארגון זכויות או ממזכ"ל של מפלגה פוליטית.

הבנה של מפת הרגישויות והטענות של קהילות רלוונטיות מאפשרת כיוונון עדין (fine tuning) של אידיאולוגיה – או של הצעות למדיניות – שתיהינה בה בעת קלות יותר להסברה והוגנות יותר ביחס לאותן קהילות. למשל ניתן יהיה להציע למתנחלים כי יבחרו להמשיך לחיות במדינה פלסטינית כאזרחים פלסטינים השווים לשכניהם. למעשה היו אלו מתנחלים (אנשי "ארץ שלום") שלראשונה העלו ברצינות ובשיטתיות הצעות כאלו. העובדה שהרעיון נולד בקרבם עשויה לרמז כי בקרב השמאל לא היו מי שקראו בצורה מדוקדקת את מפת הרגישויות המתנחלית ולכן לא ידעו להפריד בין המרכיב האמוני-רגשי (הרצון לגור בחבל ארץ תנ"כי) לבין המרכיב המפלה והדכאני (מגורים באזור כחלק ממשטר אפליה צבאי).

לו היו אנשי השמאל מתייחסים למתנחלים כאל קהל יעד – כלומר חושבים ברצינות איך לדברר למתנחלים את הרעיון שמשטר הכיבוש הינו רע – הם היו נאלצים למפות את רגישויותהם ולהבינן לעומק. אז הם היו עשויים להבחין בין רגישויות שונות של המתנחלים ולגלות כיצד ישנם מרכיבי רגישות בקרבם שאין הכרח לוותר עליהם – כמו הרצון לגור בשטח הנחשב בעיניהם כבעל חשיבות רוחנית ודתית – על מנת להגיע לפתרון הוגן. מאידך, קריאת מפת הרגישויות של הפלסטינים לעומק תלמד כי הגם שרבים מהם עשויים להסכים – ואכן הביעו הסכמה – להתיישבות יהודים כשווים בין שווים בפלסטין, רק מעטים יסכימו לכך ללא רפורמה אגררית שתתקן את הקצאת הקרקעות הפריבילגית למתנחלים (שהתקיימה במשך שנים ובחסות משטר צבאי כוחני). וסביר שרק פלסטינים מעטים, אם בכלל, יסכימו שבקרב אותם יהודים אזרחי פלסטין יכללו גם מתנחלים קיצוניים שבאופן אקטיבי פגעו והתעמרו בהם.

הדוגמה הדקדקנית הזו, היא רק אחת מיני רבות, למצב בו הצורך להעביר מסר לקהל יעד מעורר רגישות שיטתית ומעמיקה לרגישויות של אותו קהל. ניתן לומר שהצורך להסביר משהו לקהילה נתונה הוא המתודולוגיה הטובה ביותר להבין רגישויות של מה שנהוג לכנות "קהילה פרשנית" – קהילה המקיימת הליכי יצירת משמעות ייחודיים משלה למציאות החברתית והפוליטית. כך נפתח צוהר לחשיבה על אודות המוסרי מתוך הליך הסברה עמוק – שאנו כעת יכולים להבחין מתחבולה רטורית גרידא. אנשי הסברה טובים – כשהם לא עסוקים בספינים קצרי מועד – בהחלט אמונים על מיפוי רגישויות ואופני המשגה ומיסגור של קהלים שונים, וכך יכולים לסייע בעיצוב עמדה ערכית שאיננה אטומה לקהלים אלו.

החיבור בין מוסר להסברה (במובן של יכולת לזהות ולתקשר עם רגישויותיהם של אנשים שונים) הוא לא רק קול קורא לחזון עתידי, אלא משהו שכבר מתרחש: הן בפועל והן בהמשגות השונות בשדה הפילוסופיה של המוסר והפוליטיקה והתיאוריה החברתית. הדוגמה המובהקת והאמפירית ביותר לחיבור בין הסברה לעמדה מוסרית גלום לטעמי במחקרים חדשים בסוציולוגיה של התרבות על הדרך של פרטים למשמע את העולם החברתי כך שערכם העצמי יישמר. על בסיס גישה זו מגלה בהקשר הישראלי ד"ר ניסים מזרחי (גילוי נאות: הוא היה המנחה שלי בעבודת התיזה) כי מזרחיים ממעמדות נמוכים נוטים להתנגד לשיח הזכויות האוניברסלי משום שהיותם "יהודים" (כמסמן של יוקרה ונבדלות) הוא ההון הסימבולי היחיד שיש להם. הממצצאים האלו קוראים לתשומת לב למקומות בהם הפוליטיקה של ההכרה של קבוצה מסויימת נפגעת – גם אם רגישות זו אין משמעה תמיכה בשיח של עליונות יהודית.

ואם לשוב להקשר הרחב של הסכסוך באזורנו, הרי שהוא מחייב היכרות מעמיקה עם תפישות, רגישויות ופחדים רווחים בפסיפס הקהילות המרכיבות את – מה שמכונה בדיכוטומיות מטעה – הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. הרבה מעבר לפרספקטיווה של יחסי הכוח הגלויים, וטיפול בהם, הסכם ראוי חייב להיות הוגן מבחינת הצדדים (כזה הממזער את ההתנגדות אליו מצד מרבית הנוגעים בדבר). זה מחייב אותנו להודות שאין לנו עדיין מושג מוחלט מהו הסכם הוגן לסכסוך משום שאין בידינו מיפוי טוב ומקיף של רגישויות הצדדים המעורבים בסכסוך.

ובאופן כללי, הרי שהמהלך הזה כולו מסמן אולי רגישות חדשה בעולם האינטלקטואלי: אם פעם היה האתגר של אינטלקטואלים ציבוריים להתרחק מ"השכל הישר" (common sense) של האנשים הפשוטים, ועל בסיס זה הייתה לא פעם נבנית יוקרתם, הרי שכיום נדמה שהאתגר הראוי הוא למסגר מחדש גם את התובנות הנועזות (counter-intuitive) ביותר במונחי "השכל הישר"; לדבר גם על העמדה הראדיקלית ביותר באמצעות עולם מונחים שמאפשר הבנה – בעיקר במובן הרגשי – של קהלים נרחבים.

אני מקווה שלא יחשדו בי שהיותי איש הסברה בארגון זכויות אדם, היא כשלבדה אחראית על עמדתי זו.

]]> http://yarivmohar.wordpress.com/2012/01/22/%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%91%d7%a8%d7%94-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a2%d7%a6%d7%91-%d7%90%d7%99%d7%93%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%92%d7%99/feed/ 0 yarivmohar http://yarivmohar.wordpress.com/2011/12/29/%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d/ http://yarivmohar.wordpress.com/2011/12/29/%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d/#comments Thu, 29 Dec 2011 10:52:49 +0000 יריב מוהר http://yarivmohar.wordpress.com/?p=67060 ]]> פוסט זה נכתב גם כהתייחסות לטור המרתק של מוחמד ג'באלי, בהעוקץ ו-972 ופורסם לראשונה בהעוקץ.

ימנים רבים מתעקשים שהם מאמינים בזכויות אדם לא פחות מאנשי שמאל, ואני לא רואה סיבה שלא להאמין להם. העובדה שבפועל הם מוכנים לעגל פינות, להתפשר בנוגע לזכויות אדם ואף לרמוס אותן על כל צעד ושעל איננה גורעת כהוא זה מאמונתם הבסיסית בזכויות האדם – היא רק מצביעה על הגדרה מרחיבה ל"סיכון קיומי" הדוחק לפינה כל עקרון מוסרי. גם את החקיקה האחרונה נגד ארגוני זכויות אדם יש להבין ברוח זו: לא מדובר בחקיקה הנובעת מבוז עקרוני לזכויות אדם; בולמוס המקארתיזם בישראל נובע – כמו המקארתיזם המקורי – מתודעה הישרדותית המחייבת כי נשהה לזמן בלתי מוגבל את כל המותרות הללו של זכויות.

הימין המיינסטרימי מגדיר "סיכון קיומי" בצורה שאינה שונה מהותית ממי שאנו מכנים בישראל "שמאל" (או "שמאל ציוני"). שתי המחנות הללו מתקבצים סביב קווים דומים יחסית המגדירים מהו סיכון מהותי לקולקטיב הפוליטי: בעיקר אובדן הרוב היהודי והדומיננטיות היהודית. הגדרה זו של סיכון קיומי מכתיבה הלך רוח הישרדותי לפיו כל עקרון מוסרי מושהה לזמן בלתי מוגבל; זו תמצית הציונות המייהדת. התקנות לשעת חירום שישראל שרויה בהן מרגע הקמתה הן דוגמה מרכזית לפוליטיקה הישרדותית הנמצאת בלב הקונצנזוס. הלך הרוח הזה רואה סיכון קיומי כמצב קבוע וחובק-כל. והוא משתנה רק במידה מועטה כשהימין או מה שמכונה ה"שמאל" נמצאים בשלטון (האם לא היה זה רבין המנוח שטבע את המשפט "בלי בג"ץ ובלי בצלם"?)

אם כן, הציונות המייהדת אכן איננה נגד זכויות אדם, היא פשוט הישרדותית עד כדי להיות מוכנה להשהות זכויות אדם ואזרח בכל מקרה בו נדמה כי יש התנגשות בין זכויות אלו לצרכים הישרדותיים ממשיים או משוערים. נטייתה היא לראות איום קיומי בצורה כמעט אוטומטית ומבלי לבחון האם יש התנגשות אמיתית בין זכויות אדם לצרכי ביטחון ממשיים. והסיכון הוא טוטאלי: זו ציונות שלא יכולה לראות באובדן הרוב היהודי אלא כליה ליהודים.

חרדה קיומית לאומית

בניתוח עמוק, ולרוב באופן מובלע, אפשר למצוא כמעט מתחת לכל סוגיה פוליטית בישראל את שאלת היסוד הבאה: "איך נדאג שהשואה לא תחזור?" זה נשמע מוגזם? נסו להיזכר בדיונים בפורומים אינטרנטיים על סוגיות מגוונות כמו "ירידה מהארץ" ("גם בגרמניה, יהודים חשבו שישתלבו בחברה הגרמנית", יקניטו הטוקבקיסטים ההישרדותיים); הפליטים מאפריקה ("בסוף נהיה מדינה מוסלמית והלך עלינו", יבטיחו האודים והניצולים בתודעתם כנגד מי שאכן בורחים מרצח עם או משטר מתעלל), פוסט-ציונות ("ברגע שתהיה פה מדינת כל אזרחיה עם רוב ערבי הלך עלינו", יקוננו מאוימי הדמוגרפיה). מניעת השואה השנייה היא הקליע שנורה ממעמקי החרדות הקולקטיביות ומגיע עד לאפיזודות כמו חקיקה נגד "חתרנותם" של ארגוני השמאל.

אחת מהאקסיומות המוטמעות בנו היא שהשואה לא תחזור אם תהיה לנו מדינת לאום חזקה. זה כמובן לא הכרח לוגי אלא יותר עניין פסיכולוגי. מדינת לאום איננה ערובה לכך שרצח עם לא יבוצע באזרחיה על ידי כוח חזק מספיק. אפילו מעצמה גרעינית כמו ארה"ב חוותה חרדה קיומית בעת משבר הטילים בקובה. אין ספק שמדינת לאום עם נשק גרעיני חשופה פחות לזוועות רצח עם מאשר מיעוט לאומי, אבל העובדה העצובה היא שרצח עם יכול תמיד להתרחש, ולכן תמיד יכול לשמש כדלק חרדתי. עובדה נוספת, היא שאנחנו כבר מדינת לאום חזקה עם נשק גרעיני והחרדה לא נעלמת; קשה לומר שהיא פוחתת.

ניהול הסיכונים של הציונות המייהדת לוקה עוד יותר בחסר, כאשר הוא מתעלם מהאפשרות שזכויות אדם ואזרח אוניברסליות דווקא מפחיתות סיכונים. האם הפונדמנטליזם הדתי שמתפתח בעולם המוסלמי לא פוגע קודם כל במוסלמים פלורליסטים וחילוניים (ממש כפי שהפונדמנטליזם היהודי פוגע קודם כל ביהודים, ובעיקר ביהודיות דתיות)? האם העובדות הללו אינן פתח לבריתות ושותפויות מסוג אחר לגמרי, שאינו על בסיס מפתח אתנו-דתי? והאם המחיצות האתניות, המגובות באפלייה ממסדית והגבלת זכויות, לא מקשות על חיבורים חיוניים אלו?

ואפשר לפרוט עוד את הרציונליות המפוקפקת שבניהול הסיכונים במיינסטרים הפוליטי בישראל. משמאל ומימין יש כיום תמיכה במדיניות החיסולים הלא-ממש-ממוקדים כתגובה לטרור. אבל אז אנחנו צריכים רק לעיין במחקר שנעשה במכון יפה למחקרים אסטרטגיים(לא בדיוק גוף שמאלני) על מחבלים מתאבדים שכשלו במשימתם. המחקר מצא כי בקרב כחמישית מהמחבלים המניע הישיר, העיקרי והמיידי לרצון לפגע לא היה דתי כלל וכלל אלא רצון לנקום מוות של קרובים או מוות המוני של בני עמם אליו נחשפו.

אם כך, האם אלו לא הפצצות הלא-ממש-ממוקדות שמייצרות לפחות 22 אחוז מהמחבלים המתאבדים? האם כשטייס מפיל פצצה של טון על בניין מגורים הוא שולח לפחות אחד מתוך 5 אנשי טרור שיפגעו באזרחים ישראלים? אגב, מניע רווח נוסף לטרור קשור לתחושת השפלה לאומית. האם זה לא הכיבוש שיוצר תחושה זאת? עם כל הבעייתיות המתודולוגית שבו, מחקר זה ממחיש במשהו את היסוד המתדלק-טרור שבתורת הלחימה (הטרוריסטית למדי) נגד הטרור.

יתרה מכך, הסוציולוג אולריך בק רואה את העידן שלנו דווקא כעידן של סיכונים גלובליים המחייב שיתוף פעולה חוצה קווי לאומיות. השריפה בכרמל, עת קיבלנו עזרה אפילו מטורקיה והרשות הפלסטינית, יכולה הייתה להיות המחשה לחיוניותה של התיזה של בק. הטרור עצמו, שפוגע גם במדינות ערב, יכול היה להיות דוגמה נוספת.

לא סתם פיקציה

אם כך, מדוע לא צומחת אלטרנטיבה לציונות המייהדת ולתורת הסיכונים הלקויה שלה? מול אלה הרואים איום קיומי בכל פינה ישנם רבים בשמאל הרדיקלי שלא מוכנים להכיר באיומים חיצוניים ממשיים כמעט בכלל. הם רואים בסיכונים חיצוניים רק תוצרים של שיח, מניפולציה שלטונית, פיקציה מחשבתית או טראומה פסיכולוגית. הנטייה הזו היא בעצמה עמדה אבסורדית וחסרת אחריות, ומתדלקת את מה שניתן לכנות "חרדת השמרנות". ההתייחסות לאיומים שמקורם במרחב סביבנו כפיקציה היא לא רק שגויה עובדתית (המזרח התיכון נתברך בכוחות פוליטיים אפלים שכבר הוכיחו את רצינות כוונותיהם) אלא גם דוחפת את המחנה ההישרדותי, שהוא המיינסטרים בישראל, להיכנס עוד יותר לתודעה של כוחנות ותוקפנות.

כך מתקבעת הציונות המייהדת כתורת ניהול הסיכונים האחראית היחידה שלא מקלה ראש באיומים חיצוניים או רואה בהם רק תוצרים של שיח. ובהתאם מתקבעת השאיפה לשמור על רוב יהודי פריווילגי בכל מחיר, כאפשרות היחידה לשמור על הקיום הפיזי ועל הביטוי של זהות יהודית קולקטיבית בישראל. יותר משזו פוליטיקה של ערכים, זו פוליטיקה של ניהול סיכונים.

המטרה של שמאל קוהרנטי חייבת להיות יצירה של פוליטיקה אחרת שאיננה מבוססת על הציונות מהסוג המייהד (להבדיל מגישות רוחניות יותר לזהות יהודית קולקטיווית שניתן לכנות "ציונות", המאפשרות ביטוי לאומי לא-מדיר). אבל כדי להגיע לכך צריך להציע מודל אחר של ניהול סיכונים, ולא גישה של רדוקציה סמנטית לסיכונים הללו. כשהרב פרומן חובר לאנשי דת מוסלמים על מנת להיאבק במצעד הגאווה בירושלים הוא מכונן, לטוב ולרע, פוליטיקה שמרנית בעלת מודל ניהול סיכונים (הוויה לא-הטרונורמטיבית בעיר הקודש, רחמנא ליצלן) שלא לפי מפתח אתני – זו פוליטיקה שמרנית פוסט-ציונית. דווקא המחנה הפלורליסטי ממעט ליצור פוליטיקה עם מודל ניהול סיכונים חוצה זהויות אתניות. לא פעם השמאל הרדיקלי מתייחס למיעוט הפלסטיני כשותף מוחלש שיש לסייע לו ולא כחברה מורכבת שניתן למצוא בה בני ברית רבים למאבק בסכנות משותפות כמו גם אויבים אידיאולוגיים.

המחנה הפלורליסטי לא יכול להרשות לעצמו להתכחש לאיומים וסיכונים שמקורם באוכלוסייה הפלסטינית או בארצות ערב, הוא רק צריך לא ליפול למלכודת של הצגת הסיכונים הללו כמאבק בין יהודים וערבים. הסיכונים המאיימים עלינו כחברה וכפרטים מקננים במקומות רבים ובקבוצות אתניות וקהילות רבות, אבל ההתייחסות לסיכונים הללו לפי מפתח אתני כוללני הופכת אותנו לגזענים בפועל וממילא אינה מדויקת (לדוגמה: הסלפים המצרים מאיימים על צעירי וצעירות כיכר תחריר הרבה לפני שהם מאיימים על ישראל).

מנגד, ההתעלמות מסיכונים חיצוניים הופכת את האלטרנטיבה לציונות המייהדת ללא רלוונטית עבור כל מי שעיניו בראשו ורואה שאנחנו נמצאים באזור מסוכן. אז אכן ישנו צורך בשיח אחר, אבל כזה הלוקח את הסיכונים באזורנו במלוא כובד הראש. ואז החיבור הפלסטיני-יהודי אינו רק עמדה מוסרית, הוא הכרח.

במקרה הראשון אתה אוהב אידיאל מנותק שלא נפגע גם כשהאחר שמולך מתעלל בך או פוגע בך תדיר ובאופן קיצוני. האידיאל שאתה אוהב הוא חלק ממך, דימוי בתודעתך, יותר משהוא שייך לאחר שמולך. האחר רק מגלם אותו עבורך.

במקרה השני אתה אוהב את האחר רק משום שהוא משקף לך את בבואתך. כשהמראה שהוא מציב בפניך מחניפה לך – כלומר הוא אוהב ואוהד – אתה אוהב אותו; ומייד כשהמראה שהוא מציב בפניך נעשית קצת מטרידה – למשל כשהוא ביקורתי כלפיך – אתה לא אוהב אותו.

וכך האהבה שאינה תלויה בדבר והאהבה שתלויה אך ורק בדבר הן במובן מסויים אותו הדבר – ביטוי ליחסים נרקסיסטיים.

אהבה לא נרקסיסטית אפשרית רק במירווח הצר והחמקמק שבין נתק להתמזגות בינך ובין יחסו של האחר אליך. כל זה לא אומר שיחסים עם מרכיב נרקסיסטי מסויים הם בהכרח שליליים. אחרי הכל מהי אהבה הורית?

האביב הערבי הוא חורף איסלמי, טוענים רבים בימין וגם ראש הממשלה נתניהו הביע לאחרונה תמיכה בקו זה. המפלגות האיסלמסטיות אכן זוכות לפופולריות רבה גם אחרי המחאות האזרחיות בעולם הערבי שהובלו לרוב על ידי חילונים. אז האם צפוי לנו סביבנו ריבוי מדינות במודל האיראני או שמא דווקא דמוקרטיות ליברליות? קשה להתנבא, אבל מכלול העובדות מצביע על כיוון שלישי – המודל של טורקיה תחת ארדואן.

האסלמיסטים הערבים מעריצים את ארדואן. לאחר התאהבות קצרה בבן-לאדן, כמי שהביך את המערב, הופנם בקרב האיסלמסטים היותר אחראיים המחיר הכבד מנשוא של ג'יהאד בסגנון אל-קעידה. מאידך ארדואן סיפק מודל של איסלאם פוליטי שעומד איתן מול המערב אבל שומר על מסגרת הלגיטימיות הבינלאומית, זוכה לשגשוג ומתרחק ציבורית מטרור נגד אזרחים (גם תמיכת ארדואן בממשלת החמאס מבוססת על תמיכה בזכות למימוש ריבונות פלסטינית מלאה ברצועה).

אבל זו רק פרסונה ציבורית. האם ארדואן אכן פונה לכיוון של סינתיזה בין איסלאם לדמוקרטיה וזכויות אזרחיות או שמא מדובר באחמדיניג'אד בתחפושת מתונה? קשה לענות על כך בוודאות. שווה אולי להזכיר סממן טוב לפתיחות ופלורליזם – זכויות גייז. דווקא תחת שלטון ארדואן נפגשה שרה בממשלת טורקיה וחברה במפלגת "הצדק והפיתוח" האיסלמית, פאטמה שהאין, עם ארגוני להט"ב במדינה והבטיחה לכלול זכויות גייז בחוקה החדשה. גם זכויות המיעוט הכורדי השתפרו תחת ארדואן. כמובן שהכיוון הארדואני החידתי לא ניתן להכרעה מתוך האנקדוטות הללו, אבל לאור החשדנות הרבה כלפיו בישראל ראוי לציין גם את הצדדים היותר סובלניים בשלטונו.

מעבר לכך ישנו עניין כיוון התנועה ההיסטורי. בעוד שטורקיה, במובנים מסויימים, נעה מליברליזם חילוני לאיסלמיזם, מדינות ערב נעות מדיקטטורות צבאיות לכיוון של השתתפות אזרחית. הן חוו טלטלה גדולה שחרטה בתודעת ההמונים והשלטונות העתידיים את הרעיון ששלטון ערבי איננו עוד ערובה ליציבות, היקבעות וכוח ללא עוררין. שלטון שיאבד את הלגיטימיות שלו בעיני קבוצות רבות באוכלוסיה לא יוכל להמשיך לשלוט בעזרת פחד ויד קשה; דינו ליפול.

תחת הקונספציה הזאת קורץ לאיסלמיסטים הערבים המודל הטורקי הרבה יותר מהמודל האיראני שחווה כעת טלטלות או המודל הסעודי שגם הוא לא חף מאי-יציבות. התפוגגות  הפחד של ההמונים הערבים מהשלטון עשויה לכוון את האיסלמיסטים לכיוון פחות כוחני ועריץ. האיסלמיסטים זקוקים לדמוקרטיה, שאולי תחשוף אותם לאובדן זמני של השלטון אבל תשמור על הלגיטימיות שלהם.

כל זה מלמד אותנו על חשיבותה של הדת במאבק נגד פונדמנטליזם דתי. לא החילוניות הליברלית נוסח המערב, אלא ווריאציות פתוחות ופלורליסטיות יחסית של דתיות, הן שמצליחות להתחרות במודל הפנאטי של איראן וערב הסעודית. ואולי יש לכך לקח גם לישראל שמתמודדת עם זרמים דתיים פנאטיים. גם אצלנו, לא החילונים הליברלים אלא דתיים עם מסר דמוקרטי ופתוח יותר, הם שיכולים להתחרות בש"ס תחת אלי ישי והחרדים הלאומיים.

וישנו עוד היבט לתפקיד של דתיות פלורליסטית במאבק בפונדמנטליזם באזורינו: מפגשים בין-דתיים והשראה בין-דתית. זוהי אפשרות שכרגע חסומה למדי בשל העוצמות הגבוהות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני שמקשה על השראה הדדית ותקשורת. אבל במציאות מפוייסת יותר זה לא בלתי נמנע.

אם כן האביב הערבי, כמו גם זה הישראלי, צפוי להיות ארדואני באופיו הרבה יותר מליברלי-אירופאי. לא סביר שנראה כאן מדינות חילוניות אלא וואריאציות איסלמיסטיות (או במקרה של ישראל: יהודיות) יותר או פחות של מפלגת הצדק והפיתוח הטורקית. במובן הזה ייתכן ששנוא נפשם של ישראלים רבים, ארדואן, הוא המפתח לפגיעה בכוח המשיכה של חיזבאללה, איראן ואל-קעידה – אם הארדואניזם יינצח, הם יהיו כוחות האתמול. מאידך, הארדואנים יהיו לא פחות קשוחים מול ישראל בדרישותיהם לכבד את זכויות האזרח וההגדרה העצמית הלאומית של הפלסטינים. גם אם הארדואנים יותר פתוחים למיעוטים דתיים ולאומיים באזור, מדובר בפתיחות קשוחה, אבל כזו שמאפשת חיים משותפים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4141621,00.html

תפישת "העם רוצה צדק חברתי" ברחבי המזה"ת עשויה להיות המענה לכוחות הלאומנים והפונדמנטליסטים באזור. אבל כדי להיות חלק משיח הצדק החברתי צריך גם לנהוג כך מבית.

עוד מטח רקטות מהרצועה נחת על ישראל ואף גבה נפגעים בנפש במקביל להפגנה חברתית גדולה. ומנגד הנוסחה הישנה של הפגזת עזה בתגובה לירי רקטות גובה מחיר מדיני גבוה יותר ויותר: השלטון החדש במצרים יושב עם יד עצבנית על השלטר של הסכם השלום; וההכרה הגוברת בריבונות הפלסטינית בעולם מערערת על לגיטימיות השליטה של צה"ל במרחב הימי והאווירי של הרצועה וכך מקהה במקצת את חוסר הלגיטימיות של הרקטות. בכלל, המצב הבינלאומי של ישראל לא מזהיר ולא מותיר לה חבל ארוך לפעולה מדממת ברצועה.

נדמה שמה שקרוי "דוקרטינת דאחיה" הופך לתג מחיר עצמי – ישראל ואזרחיה משלמים את מחיר חימום הקנים והטילים בצה"ל. קריסתה של דוקטרינת דאחייה מותירה ואקום מסויים – לא במגירת התוכניות המבצעיות של צה"ל כמו בתדרוכים שעושים פוליטיקאים לתקשורת. לראשי המדינה אין שום דבר שיכול להיות מוצג כפתרון אפשרי לבטחון הדרום. וכשאפילו ליברמן גוזר על עצמו שתיקה יש יסוד להניח שאנשי ה"להיכנס בהם" נכנסו לעולם האמיתי של יחסי הכוח הגלובליים וגילו שהם בגודל של דוד רק בלי הקלע והאבן.

מאידך, דווקא התחום החברתי עושה מהפכים במזרח התיכון. אם זה מוחמד בואזיזי, התוניסאי שהצית עצמו והתחיל מהפכה, או, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דפני ליף שהובילה למחאת אוהלים נחשונית, אזרחי המזרח התיכון לא מוכנים לקבל זלזול ממנהיגיהם. וגם אם בטווח הקצר יעלו מפלגות איסלמסטיות לעמדות כוח בעקבות הבחירות, ישנו סיכוי טוב שהן יזהרו מכוח מופרז – לפחות במדינות היותר מפותחות מבחינת מערכת התקשורת ותרבות הביקורת העממית, כמו בטוניס –  וכך ישמרו על מסגרת דמוקרטית מתונה ומאוזנת. ואפילו אם המפלגות האיסלמסטיות לא ינהגו כן, רוח המחאה וחדוות ההתגברות על אימת השלטון יגיעו בסוף גם אליהם. ולכן אני כולי פלא שממשלה ממולחת וצינית כשלנו לא מנצלת את התופעה הזו באיזשהו אופן נגד החמאס.

אפשר לדמיין תוכנית פיילוט לדוגמא שבמסגרתה צה"ל מפגיז את הרצועה בעלוני מידע על שחיתויות בממשלת החמאס כתגובה על כל ירי מהרצועה. מה יפחיד את החמאס יותר: טילים או זרעים של מהפכה ואובדן לגיטימיות? ניסוי קטן ופשוט יכול לתת לנו תשובה עובדתית במקום ספוקלציה.

אבל אני חושש שהממשלה תמנע מלעשות את הניסוי הזה. דפוסיה הישנים מושרשים מדי. ומאידך, חייבים להודות שאם הפלסטיני הממוצע ברצועה יתהה על שחיתויות החמאס הוא עדיין יצטרך להשוות את יחס החמאס ליחס של ישראל אליו. הוא עדיין יצטרך לשאול מדוע צה"ל וצבא מצרים מקשים מאוד על העברת סחורות לרצועה בחופשיות? מדוע הרצועה חנוקה לחלוטין מכיוון המרחב הימי שלה המנותק מהים התיכון ומדוע סגור המרחב האווירי שלה? כשהתשובות כל כך עגומות, יהיו עזתים לא מעטים שיקבלו את החמאס כרע במיעוטו.

מלבנון יצאנו באופן חד-צדדי והשארנו את השטח לארגון טרור השונא את ישראל, כמו בעזה גם שם קיימנו לחימה מאסיבית. בכל זאת המצב הבטחוני ביישובי קו העימות הצפוני טוב בהרבה מהמצב בדרום ובפרט בעוטף עזה. ישראלי שיתהה מדוע זה כך יהיה חייב לתת את הדעת על כך שבלבנון אנו לא שולטים על המרחב הימי והאוויר. ובלבנון, בה התקשורת מפותחת בהרבה, עסוקים הלבנונים (כולל שיעים) בביקורת על השלטון. לעומת זאת מנטליות של מצור, כמו ברצועה, מלכדת את השורות נגד אויב חיצוני.

אם כן, ישאלו עצמם הישראלים, ובמיוחד תושבי הדרום, האם אנו לא נלחמים את המלחמות של אתמול בבוקר? האם לא ברור כי חוסר האמון של המזרח תיכוניים בשלטונותיהם הוא כלי רב-עוצמה על מנת להסיט את המאבק מפסים דתיים או לאומניים פנאטיים לעבר מאבק על צדק והוגנות חברתיים? האם תפישת "העם רוצה צדק חברתי" בקרב שכינינו היא לא, במידה מסויימת, טיל הפטריוט החדש שלנו? ומדוע זה השנאה לישראל משמשת כל רודן ערבי על מנת לתרץ את עוולותיו הכלכליות-חברתיות? יש רק סיבה אחת לא להשתמש באתוס הצדק החברתי כמגן מפני הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות – כדי לקדם שיח של צדק חברתי בפוליטיקה המזרח תיכונית צריך לנהוג כך מבית.

התעסוקה כשותפות בין הון, יזמות ועמל –תפישה משלימה של צדק חברתי וזכויות עובדים

מזה שלושה עשורים, עמלים להחדיר בתודעתנו כי "מי שמתאמץ מצליח", ומי שמתקשה להתקיים – כנראה שהוא פרזיט, שאינו עובד וחי על חשבון משלם המיסים. כתוצאה מתפיסה שלטת (ושקרית) זאת, הכי קשה להתווכח עם התביעה לצדק חברתי כשמגיעים לזירת התעסוקה. גם לליברלית הממוצעת הדוגלת בשוק חופשי, יזמות וחופש פוליטי קשה יהיה להתווכח עם הניצול ואי-הדמוקרטיות של שוק התעסוקה הנוכחי בישראל. אנשים רגילים לחיות עם סתירות תיאורטיות בהשקפת עולמם, אבל הליברלית הממוצעת מהמעמד הבינוני היא לרוב אישה עובדת עם אינטרסים ממשיים. לכן ייתכן מאוד שגם היא תסכים כי יחסי עבודה נצלניים לא מתיישבים אפילו עם הערכים הקפיטליסטים הקלאסיים.

"עובדים, לא עבדים" אומרת סיסמת הפגנות ידועה. זו סיסמא חזקה כנגד מצבי ניצול קיצוני, אבל מה לגבי המצב הטבעי של העבודה? כיצד אנחנו מבינים מה זה להיות עובד\ת באופן רגיל? "שותפים, לא כפופים", יכולה להיות התשובה. במקום לראות בעבודה מצב של כפיפות לבוסים, יש לראות בה סוג של שותפות בין הון, יזמות, ידע מקצועי ועמל. כדי להשריש את ההבנה הזאת יש לשנות את עולם המושגים המשמש אותנו לתיאור יחסי עבודה ובכך לתרום אולי לכיוונים חדשים של מחאת הצדק החברתי.

במסגרת שיחה עם חנה זוהר, מייסדת "קו לעובד", הגענו להבנה כי במקום לשאול רק עד כמה מקום עבודה או צורת העסקה הם נצלניים ופוגעניים, עלינו לשאול גם, בנוסף, עד כמה הם דמוקרטיים? ארגונים כמו קו לעובד וארגוני התאגדות כמען וכוח לעובדים עוסקים רבות בהיבט הזה; ומרכז הזכויות של רבנים למען זכויות האדם העלה אותו בהקשר למשתתפי ומשתתפות תוכנית ויסקונסין שדילגה מעל ראשי מחפשי העבודה המוחלשים. עם זאת, בעולם המושגים הרווח בשיח הציבורי סוגיית הדמוקרטיות של מקום העבודה ושל שוק התעסוקה בכלל תופשת נפח קטן. אנחנו לא רגילים לשפוט תעסוקה או לחשוב עליה במונחים כאלו.

בערב הקראת עדויות של עובדים על ניצול שהתקיים במאהל בן גוריון בת"א ביוזמת קואליציה של ארגונים, ניסח זאת ד"ר איציק ספורטא בחדות: אני יכול כאזרח לבוא לראש הממשלה ולשים מול ביתו שלט ביקורת בוטה וכלום לא יקרה לי. אבל אם אעשה את אותו הדבר כעובד מול משרדו של הבוס אני צפוי לפיטורים מיידיים. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אבל את רוב חיינו הבוגרים אנחנו עושים במובלעות נטולות דמוקרטיה – בעבודה. כך קשר ד"ר ספורטא בין היעדר דמוקרטיה לניצול, שכן ללא ייצוג נאות וכוח לעובדים ולעובדות רוב מוחלט של המעסיקים לא יתגמלו את עובדיהם בצורה הוגנת. אבל מה היא אותה הוגנות?

אנחנו מדברים הרבה על שכר המאפשר חיים בכבוד כשכר הוגן, וזה נכון כרף מינימום. אבל זו רק דרך אחת להסתכל על הדברים. גם השיטה לקביעת גובה השכר היא חלק מההוגנות: האם זהו רק שיווי המשקל של השוק או רוחב ליבו של המעסיק שאמורים לקבוע את גובה השכר? אם עבודה היא אכן שותפות בין הון לעמל, האין זה ראוי ראוי שהשכר ייקבע במשא ומתן בין המעסיק לנציגות של כלל העובדים?

"תרבות המגיע לי" – כך קוראים רבים ממבקרי המחאה החברתית לתביעות לצדק. הם יוצאים נגד האינסטינקטים של רבות ורבים בישראל, החשים לא מתוגמלים ונדרסים על ידי השיטה. ישנם מקרים שבהם אדם חוטף מכת גורל וזקוק באמת לחסד וסולידריות מהחברה, ובתוך כך לסיוע מהממשלה. אלו היבטים חשובים בחברה הומאנית. אבל ברוב המקרים, במקרים הרגילים, אנו אמורים לזעוק לא לסיוע אלא לתיגמול הוגן על עמלינו. הרי אנחנו לא דורשים נתח מעוגה שלא היינו שותפים לייצורה ואפייתה.

לכן, כשאתם רואים עובדות ועובדי שכר מינימום במאהלי "אין ברירה" ברחבי הארץ, נטולי קורת גג ואמצעים רבים אחרים, תבררו כמה מרוויחות החברות בהן הם עובדים. אם אלו חברות רווחיות, הרי שהאנשים הללו לא זקוקים לחסד או תמיכה כלכלית, הם זקוקים לסיוע כנגד שותף נצלן. הם במאהל כי הם מצויים בשותפות יצרנית לא הוגנת בין הון לעבודה; כי אף אחד בסביבתם, כולל בממשלה, לא מבין או לא מכיר בכך – ולכן רואים אותם כנזקקים במקום לראותם אותם כמרומים על ידי שותפיהם. אם כן, אל תפנו לשר הרווחה, חייגו 100 ובקשו את היחידה להונאה.

הכותבים הם פעילים ברבנים למען זכויות האדם ובקמפיין תעסוקה הוגנת היא צדק חברתי המשותף לקואליציה של ארגונים ופורום מאהלי הפריפריה.

המחאה החברתית הבטיחה להיות של כולם, אבל קולות רבים שעלו בשוליה (ובניגוד לרוח שלה) כיוונו אשם רב אל החרדים. את האשם הזה צריך להבין לעומק. הטענות שעלו בשיח הציבורי היו לרוב מזן ה"אנחנו מממנים אותם", "הם חיים על חשבון הקופה הציבורית" או אפילו "הם טפילים". אני מבקש להראות איך טבועות בטענות הללו עקבות של גזענות תרבותית שאין בה לא צדק ולא חברתי.

הטענות הללו נגד מימון חרדים הן טענות עקרוניות על אודות הדברים הראויים לחלוקה של משאבים ציבוריים. בנבכי המניפסטים של היוצאים נגד החרדים – ממרצ ועד עמותות שונות הנושאות את דגל המלחמה "בכפייה הדתית" – אפשר לשמוע גם טענות של מידה – למשל: החרדים מקבלים מעל שיעורם באוכלוסייה. בכך הם מכירים בזכותם העקרונית לתמיכה ציבורית. אבל בשיח הציבורי הפופולרי של "האנטי-חרדים" -טענות אלו כמעט ולא נוכחות, בוודאי לא מובלטות. השיח נסוב על דה-לגיטימציה למימון מוסדות לימוד חרדים ועל החרדיות כאיום. נכון שההבחנה בין שני סוגי הטענות – טענות עקרוניות וטענות של מידה – איננה מושלמת וחדה, אבל זה בדיוק מה שהופך את הרטוריקה המעומעמת הזו, המשחקת משחק כפול ומיתממת, למשהו שמשרת גזענות תרבותית באקלים של שנאת חרדים רווחת.

נעשה תרגיל מחשבתי. חשבו שאתם אמריקאים נוצריים שרוצים לדבר נגד הכוח הלא-פרופורציונלי של הלובי היהודי-האמריקאי המכונה אייפ"ק (טענה עניינית), מבלי לתרום לאנטישמיות הרווחת בחברה. כדי לפעול באמת באחריות מוסרית, כשאתם יודעים כי תיאוריות קונספירציות אנטישמיות עודן רווחות, עליכם להשקיע מאמץ רטורי רב להבהיר כי הלוביזם של קבוצת אינטרס הוא לגיטימי כשלעצמו, שקבוצות רבות נוהגות כך, ושאין לכם טענה כלפי יהודים בשל הצלחתם הארגונית אלא כלפי המימשל. זהו, בהמשלה, מבחן הלקמוס של האחריות הרטורית-מוסרית של מי שרוצה באמת ובתמים לצאת נגד עיוותי הקצאת משאבים במדינה ולא נגד החרדים כקבוצה. כך ניתן לחשוף שהעניין פה עמוק יותר מזעם חלוקתי.

הליברליזם הוולגרי שמכיר, כיביכול, רק בפרטים ולא בקהילות, נוטה גם להיות מלווה בשנאה לתרבויות קהילתניות. זו גזענות תרבותית המתבססת על פרשנות מיתממת של המושג "גזענות". אומר הגזען התרבותי האמריקאי: "אין לי בעייה עם שחורים כגזע, אני רק שונא את תרבות ההיפ-הופ והמבטא האפרו-אמריקאי ואת הבגדים שלהם". בארץ גרסה זו רווחת ביחס למזרחים משתכנזים שלאיש "אין בעייה איתם". למעשה, כיום מרבית סוגי הגזענות קרובים יותר לצורה של גזענות תרבותית. אבל מהי הגזענות התרבותית? ההתכחשות לזכות לתרבות שהיא בעצם ההתכחשות לזכות לקהילה. השחור שגר בשכונה לבנה ונוהג כיאפי הוא בדיוק מי שיצא מהקהילה וספק רב עם התקבל כראוי בקהילה הלבנה החלופית. הוא אדם תלוש, מנותק מקהילת התרבות שלרוב בתוכה גדל ולמולה התגבשה עצמיותו. הגזענות התרבותית היא תביעה להתנער מהקהילה-תרבות שלך ולחיות, בפועל, במצב של ניכור ומשבר זהות.

החרדים הם אך ורק קהילה תרבותית (והרי דת היא סוג סדור מאוד של תרבות). אין אפשרות לומר "אין לי בעייה עם חרדים כל עוד הם לא חרדים", כי אז אנחנו באבסורד. גזע ואתניות לא מעורבים פה מלכתחילה – אפילו בתוך העולם החרדי יש אפלייה איומה על רקע אתני כנגד מזרחיים. לכן נוצרת התחושה שאין פה כלל עניין של גזענות. אבל גזענות תרבותית – במובן של התכחשות לזכות לקהילה – זה הבסיס לטענות העקרוניות נגד מימון חרדים.

התמיכה הציבורית בתרבות חילונית, לרוב באוריינטציה אירופו-צנטרית, כמו אופרה ותיאטרון, נתפשת כלגיטימית ושקופה. במקרה הרע מבקרים אותה על היותה בזבוז, כמעט ולא ניתן לשמוע טענות שהחילונים האשכנזים הליברלים חיים על חשבון הקופה הציבורית. המוסדות הללו רחוקים מלהיות "אוניברסליים", הם משרתים לרוב קהילה מסויימת – שזה עניין לגיטימי כמובן, אבל צריך לראות אותו כמות שהוא. זה לא אומר שמי שאינם נמנים על הקהילה האחוס"לית לא יכולים להינות מהתובנות והמתח הדראמטי הגלומים במחזות קאנוניים, ממש כפי שאתאיסטים מושבעים יכולים להינות מהגות קהלת, הרבני נחמן או הרמב"ם. ובכל זאת, בניגוד להיות התוצרים התרבותיים שלנו בעלי פוטנציאל אוניברסלי, הזיהוי הסוציולוגי קושר בין מוסד תרבותי קונקרטי לקהילה בצורה ברורה. ואם כך הדבר איזה צדק חברתי יש בהתכחשות לזכות של הקהילה החרדית למימון תרבותי של מוסודתיה בעוד שמימון מוסדות האחוס"לים עובר כשקוף ואוניברסלי?

כמובן, ניתן לטעון שמוסדות התרבות החרדיים מתוקצבים באופן לא פרופרציונלי, אבל זו כבר טענה של מידה – טענה חשבונאית במובן מסויים. וכאמור, זו הכרה מובלעת בלגיטימיות העקרונית של תמיכה ציבורית בחרדים – על בסיס עקרוני של תמיכה בקהילות תרבות. עקרון זה מבטיח שנחייה במדינה רווחה מקיפה, הדואגת לקהילותיה הגדולות ולתרבותן (ולא רק נמצאת שם כשלד ניאו-ליברלי, כ"מדינת שומר הלילה", המצמצמת עצמה רק להגנת חופש הטייקונים והבטחון מאויב חיצוני מדומיין או אמיתי). ואם יש הכרח לצמצם את תקציב התרבות, הוא אמור להיות מצומצם לכל הקהילות. וכאן, אולי, ניתן לבוא בטענות מוצדקות מאוד למבנה הפוליטי המאפשר לתקציב של קבוצות כוח בחברה הישראלית להיות נידון בנפרד, ולא ביחס לקריטריונים אוניברסליים של הקצאת משאבים.

אבל אם לקהילה יש זכות לתרבות (כולל דת), האם משתמע מכך שאין זכות מוסרית לבקר תרבות? ובכן, גם אם אפשר – ולעיתים ראוי – לצאת נגד אלמנט תרבותי מסויים, שלילת מכלול התרבות של קהילה היא פשוט שלילת הקהילה; כלומר היא גזענות תרבותית עם תירוץ טוב. התנגדות למילת נשים לא חופפת לשלילה של תרבויות אפריקאיות שלמות, ובהתאמה התנגדות ליחס החרדים לדמוקרטיה, אינה מחייבת שלילת התרבות החרדית כמכלול (בניגוד לאמונה הרווחת, אין סתירה אינהרנטית מחייבת בין התפישה החרדית-דתית לדמוקרטיה החילונית, אלו שני מישורים שונים של סמכות).

בין היחסיות התרבותית המוחלטת המקבלת הכל לנאורות האירופאית המציעה סט של מספר אידיאות למוסר מוחלט, ישנו עיקרון בסיסי בהרבה: הציווי, הפרגמטי באופיו, ההומני במוטיווציה שלו, למזער את הסבל בעולם. בראייה זו הנאורות מביאה לשלילה של תרבויות קהילתניות כמכלול, ולפיכך לסבל ולגזענות תרבותית. המחאה החברתית האחרונה נושאת אופי אחר, של מיזעור הסבל, ומכאן מתחייבת קבלה של האחר. הפיכת החרדים לשורש קולקטיבי של אי-הצדק החברתי רעה וחוטאת בשלוש מובנים מצטלבים: היא עיוורת למצוקתם של החרדים עצמם, היא גזענית והיא מרבה סבל.

כשיתפרסם הטקסט הזה לא ברור אם תיהיה רגיעה המאפשרת שיח חברתי או לחימה המביאה עימה תחושת הישרדות (אפילו בקרב התל-אביבים הרחוקים מכל גראד). נצחונו של השיח הבטחוני הוא מצער מסיבות רבות ומובנות, אבל גם משום שהוא חוסם תהליך מעניין שניתן היה לזהות בעת המחאה בקרב הקצה הראדיקלי של השמאל: תהליך של חזרה אל העם כקהל יעד, ובהתאמה חזרה אל השכנוע כמוטיווציה פוליטית.

התהליך הזה אינו עקבי ואינו מוחק דפוסים ישנים. כדוגמא אציין את ההפגנה למען הדיור הציבורי עם מאהל בית שאן. בהפגנה היו גם אקטיביסטים שבאו מחוץ לעיירה הפריפריאלית, חלקם אנשי שמאל ראדיקלי. לצד התמיכה הרבה מצד תושבי העיירה, היה גם חסיד ברסלב מקומי שזיהה כי ערביה מיפו נמצאת בין הבאים להזדהות והחל לדבר נגד ערבים ונגד שיתוף פעולה עמם. מייד עטו עליו כמה מפעילי השמאל ותהו בתוכחה אם הוא מבין שמה שהוא אומר זו גזענות. הם דרשו מהגזען שיסכים לתיוג ג.ז.ע.ן, תבעו ממנו בזעם שיכיר בכך.

לאירוע הקטן הזה בבית שאן יש את המבנה הפורמאלי של שיחה, של ניסיון שכנוע או של ויכוח; הוא נדמה כפעולה תקשורתית אבל אין לו שום תכונת עומק של תקשורת. וניתן לתהות אם איזו בית שאן מזדהים הפעילים ועד כמה הם מוכנים להכיל אותה על כוליותה? ובפרט, האם עמדה של התנגדות לגזענות חייבת לכלול עוינות לאדם בשר ודם שהפונדמנטליזם היהודי הגזעני הוא מפלטו בעיירה המודרת? על הסוגיה המוסרית קשה להתווכח. אבל קל יחסית לטעון כי האפיזודה הזו תפקדה כפעולה של הצבת גבולות סימבוליים בינינו לבין האחר הפוליטי. בכך היא מדגימה את הוויתור מראש של חלקים נרחבים בשמאל הראדיקלי על היכולת ואף על הצורך לשכנע את האחר הפוליטי.

יש במרחב הישראלי מאסה אדירה של הבעה אקספרסית של עמדות שמאל-ראדיקלי; מאסה של זעקת העמדות השמאל-ראדיקליות. לעיתים זו התקשטות בעמדות ראדיקליות מטעמי אסתטיקה וזהות טהרנית; לעיתים מדובר בהצבתן בתוכחה נגד חילול הקודש הפוליטי שמגלם הימין ולעיתים השימוש בהן הוא כפרובוקציה מול המיינסטרים (מה שנחשב לעיתים לשיא הפעולה הפוליטית במילייה הראדיקליסטי). כל אלו אינם חלק מניסיון לשכנע מישהו, הם חלק מהוויתור על כך.

אנשי שמאל ראדיקלי רבים טוענים כי לא יהיה פה צדק חברתי אם הישראלים לא יבינו שאין צדק בלי צדק לפלסטינים או בלי הפסקת הכיבוש. מטרות הקצה השאפתניות שהם מציבים לתודעה הקולקטיבית של הישראלים עומדת בניגוד מופגן לוויתור על השכנוע של אותם ישראלים.

אני רוצה לטעון שמחאת הדיור האחרונה הובילה לשינוי מגמה מסויים בתהליך הזה של נסיגה מהשכנוע ושהשיח הבטחוני מאיים לעצור את התהליך החיובי הזה. אבל לפני שנדבר על שינוי שברירי והפכפך במוטיווציה התקשורתית, צריך לצלול עוד קצת למעמקי הויתור על שכנוע האחר הפוליטי – מה המשמעות שלו? איך הוא נראה?

אין הכוונה פה לפנייה לערכאות בינלאומיות או רשתות חרם. כל אלו הם אמצעים לגיטימיים, יותר או פחות, כשמדובר בהתמודדות עם משטר האפליה בשטחים, שאיננו סוגיה פנים-ישראלית. מכיוון שמשטר הכיבוש והאפליה אינו משפיע רק על חייהם של היכולים להצביע לכנסת אין חובה מוסרית להכריע סוגיה זו במסגרת הספירה הציבורית בישראל, על זירת השכנוע שבה. מאידך, ויתור גורף על זירת השכנוע הוא אבסורד לא קטן כשלעצמו.

ניקח את הסיסמא "די לכיבוש!". היא נטבעה בימים בהם היה איזשהו היגיון תקשורתי במידע האינהרנטי שהיא נושאת. בימינו היא הופכת לסמן סוציולוגי, לא לסיסמא פוליטית. כשעוברים מול שלט כזה, למשל של נשים בשחור, המסכים עם המסר יהנהן, והלא-מסכים יבטל אותו במחי יד או יקלל. מה שקרה כאן הוא סימון גבול של קהילה, קהילה שמאל-ראדיקלית שיותר משהיא מסגרת פוליטית היא מתפקדת כמערכת סוציו-תרבותית עם נוהגים וקודים משל עצמה. נושאי שלטי ה"די לכיבוש!" סימנו את גבולות הקהילה ואת המחיר החברתי הדרוש על מנת להשתייך אליה – קוללת חמש פעמים על ידי נהג מונית והנה אתה חבר\ה ראוי\ה למכביר.

אולי משום שפעולת סימון הגבולות החליפה את הצורך הסזיפי וה"לא סקסי" לשכנע, נטמעה כל כך גם פרקטיקת ההוקעה [ראו אילני ] בקרב קהילת השמאל הראדיקלי. להוקיע זהו הסמן הקיצוני של הצבת גבול –הפעם מול האחר הפוליטי המסווה עצמו כחלק מקהילת הדעה הראויה. הוקעה היא כמובן דוגמת קיצון. אבל הטון הכללי בשמאל הראדיקלי הוא של ויתור והתכנסות: אם אנחנו כבר לא כוח פוליטי משפיע לפחות נהייה קהילה לכידה. בסך הכל ניתן להבין זאת – גם אם יש בכך נזק. למרבה המזל המחאה האחרונה סדקה את הייאוש המסתגר של השמאל כקהילה מבודדת.

צחוק הגורל של מחאת האוהלים: ההצהרה על היות א-פוליטיים הובילה לאחד המהלכים היותר פוליטיים; ההצהרה על היות המחאה מיינסטרימית הובילה לאחד התזוזות היותר ראדיקליות בלוחות הטאקטוניים של הפוליטיקה הישראלית; והניסיון להימנע מלדבר על הפלסטינים הוביל להגשמה העוצמתית ביותר של חיים משותפים בין יהודים וערבים מזה זמן רב. כל אלו, בשילוב עם העובדה שהמאבק אכן חוצה מגזרים ומפגיש ביניהם, מובילים לתנאים נוחים יותר לתקשורת; תנאים לחזרתו של השכנוע לשמאל הראדיקלי.

תהליך השכנוע הוא לא רק סט של טיעונים, הוא סוג של הוויה. קל לראות בוידיאו הזה כיצד באוהל 1948 הראדיקלי שברוטשילד יש פתאום הוויה אחרת של פעילים – יצירתו של "הומו-פרסווסיב", האדם המשכנע. "הלוואי שתשכנע אותי", אומר פעיל בשם שי לאדם המביע התנגדות חריפה לנאמר באחת ההרצאות באוהל, כאילו אומר לו: אני פה בשביל לקדם איזשהו טוב כללי ששנינו מסכימים עליו ורוצים בו, רק חלוקים על הדרך – ולכן אתה יכול לשכנע אותי כפי שאני אותך. והרי קיומו של מושג הטוב הכללי (common good), טוענים הסוציולוגים בולטנסקי ות'בנו, הוא זה שמאפשר בכלל מערכת של הצדקה ומכאן של שכנוע. ההנחה שאין יותר טוב כללי המשותף לשמאל הראדיקלי ולימין (או אפילו למרבית הציבורי היהודי בישראל), נובעת בעיקר מעצירת תהליך הצלילה אל מעמקי ההצדקה של המערכת החברתית. ההצדקה של כל מערכת חברתית מגוונת, שאינה בנויה על כוחניות, מושתתת על הדברים היסודיים ביותר.

אבל השכנוע הוא לא עניין מופשט או מושגי בעיקרו: הוא מימיקה, הבעות פנים, מישלב דיבור וכו'. הוא כולל גם מטאפורות מעולם החוויות היומיומי, כמו המטאפורה הפשוטה של אותו שי מלמעלה, הממשילה את ישראל לילד מוכה שהפך למכה.

אפשר לראות בשכנוע משהו מתנשא: עמדה שבו צד אחד חושב שהוא צודק והשני טועה. מן הסתם אין כל תקשורת דיאלקטית כששני הצדדים נמצאים בלימבו של ספקנות מוחלטת ומעורפלת. מאידך השכנוע הוא תהליך היכול עקרונית להתקיים רק כשהלוקחת בו חלק פתוחה לאפשרות שהיא טועה אף על פי שהיא חושבת שהיא צודקת. התחושה של היות צודקת לא נובעת פה מעמדה של אמת אבסולטית אלא משכנוע עצמי ביחס למערך של נתונים וטיעונים. השכנוע אפשרי רק כשאת פתוחה גם להשתכנע מהצד השני. זהו תהליך דיאלוגי יותר מאשר אינסטרומנטלי.

ואם חל שינוי קל במעמדו של השכנוע בצד הראדיקלי, המצב הבטחוני מאיים על התהליך. כעת, כשהשיח שלנו נתון לחסדי חובבי טילים וחומר נפץ משני הצדדים, ברור לחלוטין שהתנאים לקיומו של שיח המנסה לשרטט "טוב כללי" מוסכם הופכים קשים מאוד. האם וכיצד יהיה אפשרי להמשיך את קימומו של השכנוע תחת הפגזה?

בהפגנה בבית-שאן ראיתי צל של תשובה: הגזענות של חסיד הברסלב המקומי ומאידך התוכחה, התקיפות והאטימות המסויימת בקולם של הפעילים למולו גרמו לי להגיב. ניגשתי אליו ושאלתי בחביבות אם הוא שמע פעם של מי היה הרמב"ם רופא. הוא ידע. שאלתי למה הוא לא חושב לראות בהיסטוריה הזאת מודל? (או במילים אחרות: האם "הטוב הכללי" שלי באמת סותר את המסורת שלך?). הברסלב ליבו לא נמס, אבל הוא הקשיב וניסה להתווכח. מן הסתם, בטווח הקצר גם פערי עמדות פשוטים יותר לא מאפשרים פתח לשכנוע מיידי. ומאידך, הניסיון לתקשר עם האחר הפוליטי – כלומר להרחיב את המשגת "הטוב הכללי" שלנו כך שתתחבר לקונספט "הטוב הכללי" שלו –  הוא מעשה בסיסי לקיום פוליטי. זהו מעשה מספיק ראוי כדי לקיים אותו גם כשהסיכוי להצליח קלוש וגם כש"הגמול" רחוק מלהיות מיידי ומוחשי. ומכאן יש לדבוק במוטיווציה לשכנע אפילו תחת השיח הבטחוני המאתגר ולא רק כשקל יחסית לצעוק יחד בשם העם הלא מוגדר הרוצה צדק חברתי.

המשוכה הזו לא קלה למעבר או כיפית, אבל מתנחלים חברי ארגון "ארץ שלום" ואנשי חמאס שנפגשים עמם מראים לנו שלעיתים נוחלים הצלחות מפתיעות גם תחת אש. ופה מגיעה השאלה הקשה: האם "השמאל הראדיקלי" רוצה להיות ראדיקלי באפקט או ראדיקלי באסתטיקה ובשיח? האם הוא בעיקרו תופעה (ריאל-)פוליטית או תרבותית? ולעיתים ניתן אף לשאול: תופעה מוסרית או נרקסיסטית? ללא דיאלוג עם מוטיווציה לשכנע אין אפקט פוליטי. בסופו של יום דיאלוג עושים עם אחרים ועם ישראל הוא ברובו האחר הפוליטי המוכלל של המחנה הראדיקלי.