יותר מדיי גורמים חותרים תחת זהותה ואופייה של המדינה שלנו. את זה אמרו כבר רבים. אבל כדי להסביר את גודל הסכנה יש קודם כל להבין אותה. יש להראות שלשימוש במשפט "חתירה תחת זהות המדינה או אופייה", יש בכלל פשר ומשמעות – להראות שהוא אכן מסכן אותנו בפועל, ולא רק שהוא נשמע מבהיל.
*
כדי להראות זאת אפרט עד כמה רחבה החתירה תחת זהות מדינת ישראל ותחת אופייה היהודי-דמוקרטי:
*
1. הערבים, במסמך החזון שלהם קראו להקמת מדינת כל אזרחיה.
*
2. השמאל הראדיקלי קורא למדינת כל אזרחיה.
*
3. חלק מהימין הראדיקלי קורא כעת לסיפוח כל השטחים ואיזרוח הפלסטינים, דבר שיוביל בהדרגה לאובדן הרוב היהודי.
*
4. הליברלים החילונים מייבאים לפה בכמויות תרבות אמריקאית ומערבית דבר שמאיים על אופיה היהודי והישראלי-ייחודי של החברה ושל המדינה – בתרבות המיסחור, הטלוויזיה, האורבניות הקוסמופוליטית והמותגים שלהם.
*
5. החרדים וחלק ממצביעי ש"ס המסורתיים מאיימים על אופיה הדמוקרטי של המדינה בבוז שהם רוחשים למוסדות החוק ובכך שההלכה מבחינתם היא המלוכה ולא מוסדות המדינה הדמוקרטית. חלק ניכר מהכיפות הסרוגות שותפים במידה משתנה לנטיות אלו.
*
6. תומכי ארץ ישראל השלמה מאיימים על אופיה הדמוקרטי של המדינה בכך שהם שואפים ברובם לתחזק פה מדינה דו-משטרית: משטר אחד – משטר דמוקרטי, פגום ככל שיהיה, בגבולות ישראל המוכרים בעולם. משטר שני – משטר אפלייה ממוסד ביהודה ושומרון, בין יהודים-מתנחלים לפלסטינים.
*
7. הימין הליברמני החילוני מאיים על אופיה הדמוקרטי של המדינה עם הצעות חוק בסגנון הנאמנות-אזרחות, ותפישה המטשטשת בין נאמנות למדינה לנאמנות למדיניותה.
*
8. העולים הרוסים הלא-יהודים והעובדים הזרים, בהתעקשותם להתחתן, להביא ילדים ולא להתגייר לחומרה, מקטינים את הרוב היהודי.
*
9. הרפורמים, הקונסרבטיבים, האורתודוקסים, החילונים והחרדים – בכך שהם לא מצליחים להסכים בסוגיית "מי הוא יהודי?" חותרים תחת הרעיון של מדינה יהודית (וכי מה היא יהדות, אם לא ברור מי הוא יהודי?)
*
10. השמאל הלאומי, זה ששונא או מסתייג ממרבית מהקבוצות שנמנו מעלה, ורואה בהם סכנה לציונות ולאופי המדינה, שואף למדינה יהודית דמוקרטית אומנם, אבל כזו שמרבית העם לא יכול למצוא את עצמו בתוכה. בכך הוא מרוקן מתוכן את האידיאל היהודי-דמוקרטי-ציוני.
*
לכל אלו יש לומר: "חתרנים, נמאסתם! דמוקרטיה היא לא הפקרות!"
*
אם מי נשארנו אם כן? כנראה שאם אף אחד. מסתבר שכל הקבוצות בחברה הישראלית חותרות תחת זהותה ואופיה של המדינה, פשוט כי זהות ואופי כאלו מעולם לא התגבשו. אולי נשאר להגיע למסקנה הפשוטה: הדיון הציבורי על אופייה של המדינה הוא דיון חשוב, לא בגדר חתרנות ולא בגדר בגידה.
*
גם הניסיונות הפוליטיים-תרבותיים של קבוצות שונות להטות את אופי המדינה לכיוון הראוי בעיניהם הוא לא בגדר בגידה. מה שכן, העובדה שהכיוונים הללו מרובים וסותרים, ועל מנת למנוע כפייה, מתחייבת מדינה פלורליסטית ורב-תרבותית המאפשרת לכל קבוצה לבטא חזון משלה לדמותה של המדינה.
*
ואנחנו לא נסתום את הפה
הבלוג של יריב מוהר 
ואולי עבר זמנה של האובססיביות לשמירת רוב יהודי, אולי זה לא אמור להיות ערך בפני עצמו? אולי במצב שבו בשביל לשמור על רוב יהודי צריך להיות לא מוסרי, עדיף כבר שלא יהיה רוב יהודי?
למה זה כל כך חשוב, בכלל, שיקראו למדינה 'מדינה יהודית'? מדינה דו-לאומית שתכיר בזכותם של יהודים 'לשוב' למולדתם ישראל ובזכותם של הערבים שגרו כאן לשוב למולדתם, נשמעת כל כך מאיימת?
לא אמרתי שזה נורא, אלא שעל זה הויכוח
מה זה אומר מדינה יהודית? על ערכי היהדות? מהם בדיוק? ערכי צדק ומוסר של הנביאים ישעיהו וירמיהו או ערכיו כיבוש של יהושע בן-נון עזרא ונחמיה? ומתתיתיהו? של טהרונות תרבותית? או אולי מדינה יהודית במשמעות של רוב אתני יהודי שחייבים לשמור עליו? כלומר מדינה המבוססת על הגדרה גיזעית?
והאם הערך של להיות יהודי קודם לערך של להיות אדם?ושבני האדם נולדו שווים כן לפני האל שברא אותם? בקיצור הציונות צריכה לעשות חושבים רציני ולשאול את עצמה את השאלה ששואל גיגלמן פה מעלי – אולי מצב ששמירה על מדינה יהודית דורש התנהגות לא מוסרית כיבוש דיכוי וכן הלאה, יש לחשוב מחדש על כל העניין ולעדכן אותו קצת..
מבחינתי האישית להיות קודם כל אדם. אבל הויכוח הציבורי מציג עמדות שונות בדבר אופי המדינה הרצוי, והוא ויכוח מחוייב המציאות, לא בגדר חתרנות של כולם נגד כולם