עם ישראל למוד אכזבות ממנהיגיו: פרץ הבטיח מדיניות סוציאליות והזדנב לשלטון אולטרא קפיטליסטי ללא דרישות משמעותיות; ביבי הבטיח סוף לנסיגות תמורת הבטחות ומסר את חברון; ברק הבטיח פוליטיקה נקייה והתגלה במידה רבה כתואם ביבי וכך הלאה – הצהרות וניפוף בערכים לחוד ומציאות לחוד.
כעת, כשפחות או יותר התייצבו המועמדים לבחירות הקרובות וברור שראש הממשלה הבא יהיה אחד מהם, עולה התהייה כיצד נדע לצפות את האכזבה הקרבה עלינו וכיצד נוכל למזער אותה? מי יהיו המנהיג או המנהיגה שפיהם וליבם – יחסית – שווים? לשם כך צריך לבוא שינוי באופן בו בוחנים אזרחי ישראל את מנהיגיהם.
כשהאזרח הישראלי הממוצע נעמד מול מלאי המועמדים לכנסת ולראשות הממשלה, לאחר שניפה את אלו שאידיאולוגית אין שום סיכוי שיתמוך בהם, הוא נשאר עם מספר מצומצם של מפלגות ואישים לתת להם את קולו. בשלב הזה, אני מעז לשער, בוחן האזרח הישראלי את מנהיגיו ועושה אחת משתי הטעויות הבאות:
יש שהוא מוקסם מעוצמתם, נוכחותם האיתנה, כוחניותם וביטחונם העצמי המהול לא פעם בשביעות רצון של מנהיגיו. תכונות אלו, שאולי היה רוצה שיהיו שלו, הופכות את המנהיג למושא הערצה ופולחן, ולא למועמד להעסקה למשרת מנהל הקואופרטיב המשותף שלנו – מדינת ישראל.
לחילופין טועה האזרח באופן אחר: הוא בוחן בצורה מושכלת את הערכים, התוכניות וההצהרות עליהם מכריז המנהיג, ואז בוחן את מידת האמינות שלו, וכך שוקל האם הלה יעמוד במילתו ויישם את דבריו. טעות! לרוב המנהיגים אינם משקרים בהכריזם על ערך מופשט כזה או אחר ואפילו לא כשהם מצהירים על תוכנית קונקרטית ואופרטיבית. מה שקורה הוא שבפועל תוכניותיהם נתקלות בקונפליקט עם אינטרסים אחרים, ואז נדחקות לאחור.
בהקשר הזה כדי לבחון את אידיאל ההצלחה של המועמד למנהיגות, את המילייה החברתי אליו הוא נמשך, את האופן שבו הוא תופס את גדולתו ותפקידו – אם זהו מנהיג שרוצה להיות חזק ונישא, שחבריו הם המנצחים במשחק המרפקנות הכלכלי ושתפיסתו העצמית היא של רק-אני-יכול, הרי ברור מה יקרה כשתוכניותיו יתקלו בעולם הממשי וזרוע האינטרסים של הפוליטיקה: האם באמת יוכל לתת יותר כוח לעובדים כשהוא מעריץ ונמשך חברתית לגדולי המעסיקים? אין זה עניין של שקרנות, אלא של סדר עדיפויות מעוות.
לכן בבואכם להצביע על תסתכלו במצע, אלא לאיזה כיוונים פוזלים מי שכתבו אותו והצהירו עליו.
נ.ב – אלו מן הסיבות החשובות שהובילו אותי להאמין בדב חנין, גם בהקשר של המירוץ לעיריית ת"א
תגובות
ואם לא נתאכזב, איך יהיה טוב יותר?
ההצבעה בבחירות הישראליות לעתים רחוקות נעשית על סמך שיקול אידיאולוגי והמועמדים לא נבחרים על סמך יכולתם להוציא לפועל תוכניות כאלו ואחרות. גם זהותם של ראשי המפלגה יחסית שולית בהצבעה. הבחירות בישראל מתנהלות על רקע שבטי, בו הציבור מצביע למועמדים שהוא מזהה כמייצגי מהסביבה החברתית-כלכלית-אתנית שלו (הגם שלרוב המועמדים עצמם אינם מאותו רקע איתו הם מזוהים). לכן גם מצביעים מגלים עניין מועט ביותר גם כשמוכח שהמנהיג שיקר במצח נחושה או פעל בניגוד מוחלט לאינטרסים של שולחיו, לא מתקשים להצביע למועמדים מושחתים ולכן גם אף אחד לא קורא את מצעי הבחירות של המפלגות השונות. מהבחינה הזו, הציבור לא ממש מתאכזב ממנהיגיו, שכן לרוב הוא לא ציפה מהם לעשות כלום מלבד להיות שיקוף של סביבתו התרבותית ולתת לה ייצוג וזמן מסך בקרב בליל הקולות של החברה הישראלית.
אתה צודק שלהצבעה שבטית או על בסיס פוליטיקת זהויות יש משקל רב בדפוסי הצבעה – בהיבטים שהם לא רק שליליים במובהק.
בטור הזה בחרתי לעסוק במוטיבציה להצביע על נמת להשפיע, ולא רק על מנת להיות מיוצג גרידא. גם היא קיימת בישראל, לא צריך להקצין ולהפוך את כל הישראלים להתפלגות ברורה וקבועה של קבוצות זהות אוטומטיות.
אתה צודק שלהצבעה שבטית או על בסיס פוליטיקת זהויות יש משקל רב בדפוסי הצבעה – בהיבטים שהם לא רק שליליים במובהק.
בטור הזה בחרתי לעסוק במוטיבציה להצביע על נמת להשפיע, ולא רק על מנת להיות מיוצג גרידא. גם היא קיימת בישראל, לא צריך להקצין ולהפוך את כל הישראלים להתפלגות ברורה וקבועה של קבוצות זהות אוטומטיות.
לא לבחור בהם.